פטורם אומנותם: "להורים, הגיוס היה שואה שנייה"

כ', צעיר בסוף שנות העשרים לחייו, למד בישיבה חרדית במרכז הארץ. במרוצת השנים גברה בו התחושה כי הלימודים בישיבה אולי אינם דרכו, והוא ביקש להתגייס. אבל כשבני משפחתו גילו כי הוא "סובל" ממוטיבציה גבוהה, עשו הכל כדי להביא אותו לחזור בו.

"עד גיל 20 חתמתי תורתו אומנותו. אחר כך ביקשתי ללא ידיעת המשפחה והישיבה לבטל זאת וללכת לנח"ל החרדי. שלחו לי צו גיוס הביתה, וכך נודע להורים שלי. עבורם, זה היה כמו שואה שנייה. ראש הישיבה הפעיל עליי לחץ, וזו הייתה תקופה שהייתי בן 20 ושפוט של הסביבה, לא עצמאי כמו עכשיו. היו לי שיחות ארוכות של שכנועים על הנושא הזה שנמשכו אל תוך הלילה במשך שעות. באחת הפעמים, ראש הישיבה אמר לי: 'ראינו עכשיו קבוצת חיילים, ואלוהים ישמור שתהיה ביניהם'".

בסביבתו של כ' סירבו להרפות, וכעבור זמן לא רב הוא מצא עצמו שוב בלשכת הגיוס - הפעם במטרה לשוב במהרה לחיק האזרחות. שיטות הפעולה בדרך לקבלת הפטור המיותר היו מוכרות לו היטב. "זה משהו ידוע. אמרתי שניסיתי להתאבד כשהייתי צעיר, אבל זה לא היה מספיק. כשהקב"ן אמר שהוא לא ישחרר אותי, אמרתי לו שאני שונא ערבים - ובמקום הוא הוריד לי את הפרופיל ל-21. אחר כך ועדה אישרה זאת, והייתי בחוץ".

מסכת הלחצים אמנם פסקה, אך ככל שעברו החודשים - החלה לקנן ב-כ' התחושה ששגה כשנכנע לדרישות הוריו והרבנים. "חצי שנה אחר כך, קלטתי איזה מטומטם הייתי. היה לי קשה מאוד ללמוד וזה הפריע לי בחיים. החלטתי להגיש ערעור, וההורים שלי שוב עלו על זה. בצבא לא מיהרו להעלות לי את הפרופיל מ-21 ואפילו התנו את זה באישור מפסיכיאטר. הבאתי כמה אישורים, ורק אחרי כמה שנים הצלחתי לבטל את הפטור. אבל גם אז לא רצו לתת לי להגיע לנח"ל החרדי".

חרדים בבקו"ם. "להורים, זה כמו שואה שנייה" (צילום: צביקה טישלר)

"שמים כיפה ותופסים על זה טרמפ" 

למרות הבדלי הרקע ביניהם, חש מ' את אותה חרטה שהביאה את כ' לעשות הכל כדי לשוב ולשרת. "הלכתי לרשויות הצבא, הסברתי את המצב שלי - ושחררו אותי. היום אני מרגיש הרבה יותר טוב, אבל אני כבר בן 30. אם זה היה אפשרי, אולי בכל זאת הייתי מתגייס עכשיו. מה שהיה אז היה רק תקופה רגעית".

"בישיבה השתחררו אחד אחרי השני". מסרבים לשרת (צילום: AFP)

הנתונים שהצביעו על כמות מקבלי הפטור האדירה מקרב המגזר החרדי הצליחה להפתיע הן את מ' והן את כ'. "אני חושב שהמספרים האלה אינם נכונים, כי לא כל אחד שמשתמט הוא בחור ישיבה או חרדי. יש הרבה ששמים כיפה על הראש ותופסים על זה טרמפ. הסדר תורתו אומנותו זה הסדר מצוין, אבל רק למי שבאמת לומד", אמר מ'.

אבל מסתבר שתופעת קבלת הפטור משירות על רקע נפשי אינה המצאה של הדור הצעיר, אלא מוכרת שנים ארוכות בחברה החרדית. י', חרדי בשנות ה-50 לחייו, בחר להתגייס לצה"ל ואף נפצע באחת המלחמות. "עוד מהתקופה שאני הייתי בחור ישיבה הייתה קיימת תופעה כזאת. היום זה יותר קל. פעם החבר'ה היו באים עם אמא שהייתה מספרת שהם מרטיבים בלילות וגם מציגים אישורים פסיכיאטריים".

"לא כל בני המשפחה משוגעים"

אותה תופעה קיימת גם במשפחתו של י'. "דוד שלי, שהוא בן 70 כיום, הוציא פטור באופן הזה עוד לפני 50 שנה - כי ככה היה נהוג בישיבה שלו. כולם שם השתחררו על בסיס נפשי. שלושת בניו, בני דודיי, השתחררו כולם על בסיס נפשי. את האבא הנחו בישיבה מה לעשות, אמרו לו: אתה לומד פה וחבל שתבזבז עכשיו שלוש שנים. הוא גם הנחה גם את הילדים שלו לעשות את זה. אפשר להגיד שלא כל בני המשפחה משוגעים", הוא אמר בחיוך - והדגיש: "יש לא מעט ישיבות שזה מקובל בהן. פעם מי שהיה יוצא כך לא יכול היה להוציא רישיון נהיגה כי הוא היה נחשב משוגע, אבל היום זה לא ככה".

א', פעיל בארגון צניעות ודמות מוכרת בעולם החרדי, הסביר כי התופעה נתפשת במגזר בהתאם ליחסם של החרדים למדינת ישראל ולרשויותיה. "הם רואים בזה כמו לרמות את הפריץ. פעם זה היה ברוסיה הצארית ובאימפריה העותמאנית, והיום זו המדינה הציונית. אין בעיניהם הבדל גדול בין הצדדים. מבחינת רוב החרדים המשמעות בגיוס היא לא רק להיות חייל שמבזבז זמן שבו הוא היה יכול ללמוד תורה, אלא גם אמירה שמצהירה כביכול על נאמנות למדינה הציונית ולצבא. הכי קל ללכת לפסיכיאטר ולעקם את הפרצוף".

"פעם רוסיה הצארית, היום המדינה הציונית" (צילום: רויטרס)

אבל לדברי א', להתרחבות התופעה והימשכותה לאורך שנים כה ארוכות אחראית גם המדינה. "המערכת משתפת עם זה פעולה. בן-גוריון, באופן גלוי, נתן אור ירוק לתורתו אומנותו. כולם ידעו ויודעים שמה שקורה מול הקב"ן זו הצגה, ועדיין ממשיכים לשחרר אותם".