בין תודעה מלאכותית לנשמה
האם יתכן שאי פעם ייבנה מחשב שישווה בכישוריו האינטלקטואליים לאלו של האדם? והאם אנחנו בעצמנו מכונה – או שמא יש בנו יותר?
ההצדקה הראשונה מתבססת על ממצאים בחקר המוח. ידוע שבפגיעות מוחיות קיים מתאם ברור בין מקום הפגיעה ובין הכישורים הקוגניטיביים שנפגעו. מתאם דומה מתגלה גם בהדמיית המוח בפעולה, לפיה ניתן לקבוע איזה חלק במוח פועל בשעה שבעל המוח חושב על משהו מסוים, או מבצע פעילות קוגניטיבית מסוימת. מתאם זה מצביע על כך שמקור הפעילות הקוגניטיבית הוא בפעילות פיזיקלית שמתרחשת באותו אזור במוח.
הצדקה נוספת באה מתחום הבינה המלאכותית. המחשבים של ימינו יכולים לבצע מיליארדי פעולות חישוב בשנייה, ורבים סבורים שיש להם יכולת יצירתית גבוהה שתלך ותגדל בעתיד. כולנו מכירים את המחשב "כחול עמוק", שניצח ב-1997 את אלוף העולם גרי קספארוב בשחמט – משחק הדורש תכנון קפדני ודרגה גבוהה של יצירתיות. מכיוון שאנו עדים להתקדמות מהירה של מדעי המחשב אנו יכולים לצפות שיכולות החישוב ילכו וישתכללו ומה שנראה כיום בלתי אפשרי, בעוד 10, 20, או 30 שנה יהיה בהחלט אפשרי, ומחשבים יבצעו פעילויות ההכרה, חשיבה ויצירתיות הדומות לאלו של בני אדם.
הצדקה שלישית ל"פיזיקליזם של התודעה" נובעת מהאמונה ברציונאליות. כחסידי השיטה המדעית שהתפתחה במשך 400 השנים האחרונות אנו משתדלים להימנע מחשיבות ספקולטיביות, מכל מה שקשור במיסטיקה, וממקדים את תשומת הלב והמחשבה שלנו אך ורק בנושאים או ברעיונות שניתן לייחס להם פשר ברור, שניתן לבחון אותם בתצפית, בניסוי, או על סמך מודל חישובי. המאמינים בפיזיקליזם של התודעה שוללים לחלוטין את ההשקפה שיש בהכרה מרכיב לא רציונלי או מיסטי, ולכן אנו לא יכולים להסביר את התודעה בשום טענה שאינה נסמכת על הפיזיקה.
טענות נגד
שלושת ההצדקות של הפיזקליזם שהוצגו ניתנות, כמובן, לביקורת. נגד ההצדקה הראשונה טוענים המתנגדים כי מתוך המתאם בין שתי תופעות (למשל מחשבה ופעילות חשמלית במוח לצידה) אי אפשר להסיק שניתן להעמיד תופעה אחת על התופעה השנייה. כל אחד מבין שעין תקינה מהווה תנאי הכרחי לראיה. האם עיניים תקינות מהוות תנאי מספיק לקיום הראיה? התשובה כמובן שלילית. ישנם אנשים שיש להם עיניים תקינות לחלוטין אך הם לא רואים מכיוון שמרכז הראיה במוח שלהם פגום. באנלוגיה, ניתן לטעון שאמנם התהליכים הפיסיקליים במוח הכרחיים לקיומה של ההכרה אבל הם לא מספיקים להסברתה.
מדעני המוח עדיין מגששים באפילה במה שקשור לתהליכים שמתרחשים במוח בעת שהאדם מרגיש משהו או בעת שהוא מבצע פעילות קוגניטיבית. מתאם בין פעילות פיסיקאלית באזור מסוים במוח ופעילות קוגניטיבית של בעל המוח אינו מלמד שניתן להעמיד את התודעה אך ורק על תהליכים פיסיקליים אלו. זוהי בעיקרון הטענה המרכזית נגד ביסוס הפיסיקליזם של התודעה על סמך מבנה המוח ותפקודו.
נגד ההצדקה השנייה, זו הקשורה ליכולות המחשבים והאינטליגנציה המלאכותית, טוענים המתנגדים שהמחשבים מצליחים לבצע חלק קטן ביותר מהכישורים התבוניים, הרגשיים והתחושתיים של האדם. מה שמייחד את בני האדם אינו רק חשיבה רציונאלית אלא מגוון של תחושות, רגשות, ופעולות שבכללן ובעצם במרכזן הרצון החופשי. מדעי המוח אינם מצליחים בינתיים להסביר בעזרת איזה שהוא מודל פיזיקלי-חישובי את כלל היכולות האלו. אנחנו גם לא יכולים כרגע לדמיין לעצמנו מחשב, או מכונה תבונית מסוג אחר, שתוכל לאהוב ולקנא, שתהיה לה מודעות עצמית או כוונות ומטרות. מן העובדה שישנה מכונה, שיכולה לחקות חלק מכישורי התודעה לא משתמע שמכונה כזו תוכל לחקות את כולם.
אי יכולת זו קשורה לשאלה: האם ניתן לתרגם כל תהליך בתודעה לחישוב? אני רוצה לתת שתי דוגמאות בהקשר זה. דוגמה ראשונה היא הגיאומטריה. כל אחד מאיתנו שלמד גיאומטריה זוכר את הקושי להוכיח משפטים מורכבים כדוגמת המשפט הטוען כי שלושת התיכונים במשולש נפגשים בנקודה אחת. כשבאים להוכיח משפט שכזה מתעוררת הבעיה מאיזה אקסיומה, או משפט, רצוי להתחיל? מה יהיו הצעדים במהלך ההוכחה? פתרון שאלות אלו דורש יצירתיות לא מבוטלת.
במאה ה-17 המציא הפילוסוף רנה דקארט את הגיאומטריה האנליטית המאפשרת להפוך את החשיבה היצירתית של הוכחת משפטים בגיאומטריה לרצף של תהליכים חישוביים. המרה דומה של מחשבה ויצירתיות בחישובים אנו מוצאים בלוגיקה העוסקת בהסקת מסקנות מהנחות נתונות. יש הרבה טיעונים לוגיים שהוכחת תקפותם, כלומר ההכרעה האם מסקנותיהם נובעות מהנחותיהם, נחשבת לפאר המחשבה האנושית. קיימים טיעונים מורכבים רבים שאנשים אינטליגנטים מאד לא מצליחים להכריע האם הם תקפים או לא. בעזרת הלוגיקה אנחנו יכולים להפוך כל הכרעה כזו לתהליך חישובי על ידי "תחשיב הפסוקים".
הדוגמאות האלו הממחישות את המעבר המפליא מחשיבה לחישוב מעוררות את השאלה: האם כל אחד מהכישורים של התודעה ניתן לתרגום לחישוב שכזה? האם התחושה שלי, כשאני מריח פרח ניתנת למיצוי מלא על ידי איזשהי פעולה חישובית? בינתיים אף אחד לא יכול להצביע על חישוב שכזה. המאמינים בפיסיקליזם של התודעה טוענים שכל התחושות, הרגשות, הכוונות והיכולות הקוגניטיביות ניתנות לתרגום לתהליכים פיסיקליים- חישוביים. אבל אין בינתיים שום דבר היכול להצדיק הצהרה שכזו.
ובאשר להצדקה השלישית- האם באמת החשיבה הרציונלית שבה אנו דוגלים אכן מבססת את טיעוני ה"פיסיקליזם של התודעה"? המתנגדים מסבירים שלרוב התופעות שאנחנו נפגשים בהן בחיי היומיום לא קיים הסבר רציונאלי מניח את הדעת. תחשבו על מה שחלף עליכם בשבוע האחרון. האם אתם יכולים לייחס לכל הארועים שעברתם פשר רציונאלי? האם כל הפחדים, המאוויים, התחושות או הכוונות שהיו לכם ניתנים לתרגום לאיזה שהוא מודל רציונאלי – חישובי או פיסיקאלי? רק חלק קטן מאד ממה שקורה בחיינו ניתן להמשיג ולתרגם למונחים רציונאליים. גם המדע עצמו לא תמיד מתפתח באופן רציונאלי. כיצד למשל נוצרות תיאוריות חדשות? האם הן מגיחות תמיד מתוך שיקולים רציונאליים? האם התהליך היצירתי נובע ממקורות רציונאליים? אף אחד לא יכול להציע לנו אלגוריתם ולהסביר בעזרתו, כיצד ניוטון פיתח את המכאניקה שלו או תהליכים יצירתיים דומים. אילו היינו יכולים לעשות אלגוריתמיזציה של יצירתיות מדעית היינו יכולים להכניס את האלגוריתם הזה למחשב ותוך פרק זמן קצר מאד המחשב היה מגלה לנו את כל צפונות היקום וההכרה האנושית.
ההיסטוריה של התפתחות המדעים מצביעה על כך שמרכיב חשוב בהתפתחות המדעית, בעיקר בעת מהפיכות מדעיות, היה מרכיב אי-רציונאלי בולט. החשיבה הרציונאלית באה לביטוי ברגע שיש פרדיגמה מדעית, כלומר שיש תיאוריה מקובלת, ומתעורר הצורך לשכלל ולבסס אותה. אבל במעבר מפרדיגמה אחת לפרדיגמה שנייה, בקפיצה מהידוע לבלתי ידוע, תמיד מופיע מרכיב לא מובן שאינו ניתן לחישוב או מדידה.
בעיית הרדוקציה
הצעתי שלוש טענות מרכזיות בעד הפיסיקליזם של התודעה וניסיתי להציג חלק מטענות הנגד להן. אולם ההתנגדות לפיזיקליזם של התודעה נובעת ממקורות נוספים ומעניינים יותר ועליהם אני רוצה להרחיב. אנשים רבים, פילוסופים ואנשי מדע כאחד, מאמינים, שהתודעה איננה ניתנת להעמדה על בסיס פיסיקלי חישובי. הם מציעים כמה טענות הבאות לתמוך בעמדה זו.
הטענה הראשונה קשורה במה שמכונה "בעיית הרדוקציה". הפיסיקליסטים אומרים שניתן להעמיד ולהסביר את כל כישורי התודעה על תהליכים פיסיקליים. להעמדה שכזו קוראים בשפה הפילוסופית רדוקציה (הפחתה). הרדוקצוניסטים טוענים למשל שאפשר להעמיד את כל חוקי הכימיה על חוקי הפיסיקה האטומית והמולקולארית, ושהפיסיקה המסבירה את מכלול התופעות הכימיות מבוססת על פחות הנחות מאשר הכימיה.
אני רוצה להראות שלא יתכן שהתודעה ניתנת להעמדה בלעדית על תהליכים פיסיקליים וחישוביים. כשמעמידים את הכימיה על הפיסיקה, לא משתמשים בחוקי הכימיה אלא אך ורק בחוקי הפיסיקה. כאשר מעמידים את הביולוגיה על חוקי הפיסיקה והכימיה לא משתמשים בחוקים מתחום הביולוגיה, אלא אך ורק בחוקים בתחום הפיסיקה והכימיה. אבל בהעמדת התודעה על חוקי הפיסיקה אנחנו משתמשים בתודעה שלנו, ממנה אין לנו יכולת לצאת. אין אני יכול להימנע משימוש בחוקים ובתהליכים המאפיינים את התודעה שלי, ולכן העמדה כזו אינה אפשרית. למה הדבר דומה? אילו הייתי מנסה להעמיד את הכימיה על הפיסיקה ולצורך זה הייתי משתמש בחוקים של הכימיה, כל אחד היה אומר שהעמדה זאת היא בלתי-ראויה.
בעיית הזהות
טענה שנייה כנגד הפיזיקליזם של התודעה מכונה בשם, "בעיית הזהות". נניח שהפיזיקליסטים צודקים, ובעתיד ניתן יהיה לתרגם כל פעולה קוגניטיבית, רגשית, או תחושתית של האדם לאוסף מוגדר של תהליכים פיסיקליים וחישוביים במוח. עתה תארו לעצכם מצב שכזה: אני לוקח פרח, מגיש אותו לאהובתי, וחש תחושות מסוימות. אני רואה את הפרח ומריח אותו, אני מודע לתחושות שלי כלפי אהובתי. יש לי ציפיות ממנה, ואני תמה כיצד היא תגיב. כל אחד מאיתנו מכיר את הסיטואציה הרגשית הזאת. כעת בא מדען המוח ואומר: תשמע, ידידי, אני יכול להביא לך מסמך שבו רשומים כל התהליכים הפיסיקליים והחישוביים שהתרחשו במוחך בעת שהגשת את הפרח לאהובתך. הם ממצים את כל מה שהרגשת וחשת. ואני עונה לו: אני מאמין לך. אבל כעת יש לי בעיה.
חוקרי המוח מספרים לי שהתחושות שלי כשהגשתי את הפרח לאהובתי זהות לחלוטין לאוסף מסוים של התהליכים שהוצגו בפני. אבל בכל זאת אני יכול להבחין ביניהם- בין אוסף רגשותי ותחושותי כשהגשתי את הפרח לאהובתי לבין אוסף התהליכים שהתרחשו במוחי כשעשיתי זאת והוצגו במסמך. לוגית לא ניתן להבחין בין שני דברים זהים. אם אני מבחין ביניהם סימן שיש דבר אחד לפחות שאינו זהה. מהו הדבר שמאפשר לי לעשות את ההבחנה בין התהליכים הפיסיקליים ובין התחושות והרגשות שלי? מעניין לציין שהבעיה הזאת, שאין לה פיתרון המניח את הדעת, בלתי-תלויה במצב הידע של חקר המוח. (גם בעיית הרדוקציה בלתי תלויה במצב הידע המדעי).
רצון חופשי.
הטענה השלישית, שהיא אולי המעניינת מכולן, נגד הפיזיקליזם של התודעה הוא קיומו של הרצון החופשי. כל אחד מאיתנו חש שיש לו רצון חופשי. האם מישהו יכול להעלות על הדעת, שלמכונה או מערכת פיזיקלית יהיה רצון חופשי? כבר אמר עמנואל קאנט שהרצון החופשי מנוגד לטבע העולם. למערכות פיסיקליות אין דרגת חופש כזאת.
תומכי הפיזיקליזם טוענים שתחושת הרצון החופשי היא אשליה בלבד, אשליה הנובעת מאי ידיעה. הפילוסוף ארתור שופנהאור תאר זאת באופן הבא: כל אחד מאיתנו יכול לעשות מה שהוא רוצה, אבל בכל רגע נתון אנחנו יכולים לרצות דבר אחד בלבד. אין לנו כל מידע על הרצון החופשי - למשל, מתי הוא נוצר? האם לביצית מופרית יש רצון חופשי? האם לביצית שמחולקת למאה חלקים יש רצון חופשי? אלו דוגמאות לבעיה העקרונית עם מושג החופש שברגע שמנסים להגדירו או לתארו צריכים סיבות או תופעות הקודמות לו ומיד לוכדות אותו בתהליכים דטרמיניסטים.
שאלה אחרת הקשורה לרצון החופשי היא: האם במידה והוא קיים הוא יכולת (תכונה) אנושית או תכונה של בעלי חיים נוספים? האדם הוא חלק ממגוון ביולוגי של חיים שהתפתח בתהליך ארוך של אבולוציה. האם רק לבני אדם יש רצון חופשי? אולי גם לקוף ולתולעת יש רצון כזה? ואולי גם לי, כתולעת, אין רצון חופשי? לשאלה זו יש טעם מכיוון שאני לא יכול לאשש או להפריך את קיום רצוני החופשי בעזרת ניסוי או תצפית. כל פעם שאני עושה פעולה, למשל מרים את ידי, מישהו אחר יוכל לטעון כנגדי שהרמת היד נבעה בהכרח מאוסף תהליכים שהתרחשו במוחי ובסביבתי, תהליכים שכאשר נדע את כולם נוכל בהחלט לנבא את הפעולה מראש ללא כל צורך ברצון חופשי.
אם אנו מנסים לשלול את טענות ה"פיסיקליזם של התודעה" תוך הסתמכות על קיום הרצון החופשי אנו חייבים להביא טענות המאששות את אפשרות קיומו. טענה אחת כזו, שאינה מסתמכת על תחושות סוביקטיביות, קשורה לאמונה הבסיסית המקובלת (אם כי לא על כלל הפילוסופים) שקיים עולם אובייקטיבי שאינו תלוי בהכרתנו.
כל אחד מאיתנו חש, שיש בחוץ עולם בלתי תלוי בו. אני לא חולם שאני כותב שורה זו. אני מאמין באמת ומתמים, שאני נמצא בחדרי מול המחשב, לידי רשימותי וערימת ספרים. איך אני יכול להצדיק את האמונה הזאת? איך אני יכול לדעת שמעבר להכרתי יש עולם? אולי עולם זה אינו אלא פרי דמיוני?
אחת האפשרויות להבחנה בינינו לבין העולם מבוססת על שימוש ברצון חופשי. אני יכול לעשות מרצוני החופשי כמה פעולות ולהיווכח שהתמונה שאני מקבל מהסביבה לא משתנה. אני יכול לעצום את העיניים, לפקוח אותן שוב, ואני רואה שיש אותה תמונה לפני. אני יכול לזוז קצת ימינה, קצת שמאלה ואני רואה שהתמונה משתנה אך במעט. כשאני מסתכל על עץ בחוץ אני שם לב לכך שהתמונה שאני מקבל מהעץ כמעט לא משתנה כשאני מתקרב לעץ או מתרחק ממנו, וגם כשאני מזיז את הראש ימינה או שמאלה. במשך כל הפעולות הרצוניות האלה התמונה שקיבלתי מהעץ כמעט ולא השתנתה. מכך אני מסיק שקיומו של העץ בלתי תלוי בהכרתי. הסבר זה לאמונה בקיום עולם מעבר להכרתי מאשש אפוא את תחושתי שיש לי רצון חופשי.
לעומת האדם, מכונה בנויה מתהליכים פיסיקליים וחישוביים, ולכן אין לה רצון חופשי. הרצון החופשי קשור בכוונות שלנו, בתמיהות, בתשוקות, בתאוות ובמרכיבים רבים אחרים של ההכרה. אם אי אפשר ליצור מכונה שיש לה רצון חופשי לעולם לא ניתן יהיה ליצור מכונה שתהיה דומה בכישוריה לכישורי התודעה של האדם. במילים אחרות, אם אכן קיים רצון חופשי אי אפשר להעמיד את התודעה על בסיס תהליכים פיסיקליים וחישוביים. מזה משתמע כי יש בהכרה מרכיב נוסף, לא דטרמניסטי, שיש המכנים אותו נפש, או רוח, והוא מבטא את ההשקפה שהפיסיקה והמתמטיקה לא יכולים לתת דין וחשבון מלא על כלל התהליכים של התודעה האנושית.
בעיית גוף ונפש
לאור הטענות כבדות המשקל שהועלו כנגד העמדת התודעה על בסיס פיסיקלי – חישובי, ולאור האמונה בקיומו של רצון חופשי, שאינו מהווה חלק מהמערכת הכימית/פיזקלית המרכיבה אותנו, אנו צריכים להתמודד עם הבעייה הידועה בשם ה"בעייה הפסיכו-פיזית" - מהו החיבור בין גוף לנפש? בין חומר לרוח?
האמונה בקיומה של הנפש ובהישארותה לאחר היתכלות הגוף) משרתת צורך אנושי עמוק. כל אחד יודע שביום מן הימים ה"אני" שלו, אותו הוא מטפח בהתמדה כל החיים, יעלם ללא כל זכר, מה שמותיר אותנו בקיום חסר משמעות. כדי להיחלץ ממצוקה זו אנשים מבצעים את ההפרדה בין גוף לנפש ומנסים להשאיר את הרוח כדבר ניצחי בלתי מתכלה ושאינו פועל על פי חוקי הפיזיקה. זו אמונה עתיקת יומין כמעט בכל התרבויות המוכרות.. האמונה בקיומו של הרכיב הנוסף הזה עזרה לבני האדם להרגיש טוב יותר. מדוע שהם לא יתמכו בה?
הבעייה הפסיכו פיזית נחקרה על ידי פילוסופים רבים במהלך יותר מאלפיים שנים. כבר אריסטו כתב ספר עמוק במיוחד שתורגם לעברית, על הנפש, בו הוא מביא את דעות הפילוסופים שקדמו לו ופורש את משנתו בסוגיה סבוכה זו. לאחרונה נדונה בעיה זו בהרחבה בספרו של הפילוסוף האוסטרלי החשוב קייט קמפבל (keith Campbell), "גוף ונפש" שתורגם גם לעברית. (הפרופסור ישעיהו לייבוביץ, אחד מחשובי ההוגים בארץ בתחום זה, כתב הקדמה ותוספות קצרות לספר זה) הספר מציג את הבעיה באמצעות ארבעה היגדים: הראשון טוען שגוף האדם הוא ישות חומרית הבנוי מיסודות כימיים מוכרים. השני טוען שנפש האדם היא ישות לא חומרית. קמפבל מאמין בקיומה של הנפש בהתבסס על כך, שכפי שהראיתי עד כה, לא ניתן להעמיד את התודעה על בסיס פיסיקלי-חישובי.
השלישי טוען שישנה זיקה חזקה בין גוף האדם לנפשו. למשל, כשאני פוחד מתרחשים בגופי תהליכים פיסיקליים מוכרים. קצב הלב שלי מואץ. וכפות ידי מזיעות. אם אחליט לקחת כדור LSD , יתרחשו בגופי ובמוחי תהליכים פיסיקליים שכתוצאה מהם אתחיל להרגיש הזיות, ורגשות אלו שייכות לממלכת הנפש. כלומר, אנחנו מבחינים בבירור, שיש זיקה מאד חזקה בין תופעות פיסיקליות וכימיות המתרחשות בגופנו ובין התופעות הקשורות לנפש.
ההיגד הרביעי קובע כי חומר ורוח לא יכולים לקיים יחסי גומלין כלשהם.
ארבעת ההיגדים אלו מכילים סתירה. כי אם חומר ורוח לא יכולים לקיים יחסי גומלין, זה אומר, שהגוף והנפש לא יכולים לפעול זה על זה. במילים אחרות, אם אנו מאמינים באמיתותם של כל ארבעת ההיגדים הללו, הרי בין ההיגד השלישי והרביעי יש סתירה. זוהי תמציתה של בעיית הגוף והנפש.
ובשל בעיה סבוכה זו יטענו הפיזיקליסטים שעצם הכנסת הנפש בדיון על תודעת האדם הופכים את הדיון לאי-רציונאלי ובעייתי, ועל כן הם אינם מקבלים את קיומה הנפרד של הנפש. אמנם גם הם מתקשים להסביר את כל מה שקורה בהכרה וברוח האדם בעזרת תהליכים פיסיקליים-חישוביים אבל הם מאמינים שהסבר שכזה ימצא בעתיד.
פתרון אחר לבעייה הפסיכו-פיזית מוצג על ידי אסכולה הקרויה בשם "אינטראקציוניסטים". התומכים בגישה זו מנסים לבנות מודל ליצירת יחס גומלין בין הגוף לנפש. כך, למשל, הציע הפילוסוף רנה דקארט, שהאמין בקיום הנפש, פיתרון המציג סוג של בלוטה הקיימת במוח ושבה ישנה כעין שבשבת בעלת דרגות חופש של סיבוב. השבשבת הזאת מביאה לידי ביטוי את התחושות, הרגשות והמחשבה שלי, והיא היוצרת את הקשר בין הגוף והנפש. לייבניץ טען שלשבשבת מסתובבת שכזאת אין שום דרגת חופש וגם היא פועלת על פי חוקים הידועים בפיסיקה.
גם היום ישנם חוקרי מוח שמנסים ללכת בעקבות דקארט ולחפש היכן במוח ממוקמים האזורים האחראים על הרצון, הרגשות והמודעות העצמית. מציאת מקומות אלו, יהא בה כדי לאשש במידת מה את האמונה שהאינטראקציה בין הגוף לנפש אמורה לפעול על פי חוקים פיסיקליים, ולפיכך לבטל את קיומה של הנפש כישות רוחנית נפרדת מהגוף. לעומתם מי שמאמין בקיום הנפש כמרכיב רוחני בתודעה אינו יכול לקבל את ההסבר של האינטראקציוניזם לפיתרון הבעיה הפסיכו-פיזית. הסיבה לכך היא שמרכיב רוחני, מעצם הגדרתו ככזה, אינו יכול להיות ממוקם באזור מוגדר היטב בחלל, ואינו יכול לפעול על פי חוקי הפיסיקה.
כיוון שלישי שהוצע לפיתרון הבעיה הזו מכונה בשם "פרלליזם". על פיו הגוף והנפש פועלים בהרמוניה מכוונת מראש. נניח שאני לוקח שני שעונים תקינים ומכוון אותם מראש להראות את אותה שעה. אני מסתכל עליהם במהלך יום, יומיים, שלושה ואני רואה, שהשעונים האלה מראים בדיוק את אותה השעה. האם זה אומר שיש יחסי גומלין בין השעונים? כמובן שלא. באופן דומה הנפש והגוף של האדם פועלים במקביל, לא בגלל זה שיש ביניהם אינטראקציה אלא מכיוון שמשהו דאג מראש לכך שתהיה פעולה מקבילה שכזאת. הפרלליזם מניח לכן קיומה של ישות שניתן, אולי, לזהותה עם האל, שהיא היוצרת הרמוניה קבועה מראש בין הגוף והנפש.
אני רוצה להציע פיתרון אחר לבעיה הפסיכו-פיזית ולטעון, שההיגד הרביעי שקייט קמפבל מציע הוא היגד כוזב. אני רוצה להראות, בעזרת דוגמאות, שפעולת גומלין בין גוף לנפש אפשרית עקרונית. אנחנו מכירים בטבע ישויות פיסיקליות הנמצאות בכל רגע במקום מסוים. אבל בעולם יש סוג של ישויות שאינן פיזקליות ושאין להן מקום שעליו ניתן להצביע. אי אפשר לדבר על הימצאותן במקום מסוים בזמן מסוים. למשל, החלל עצמו הוא ישות רוחנית כי ההיגד "החלל נמצא בתחום מסוים בחלל" חסר פשר. באותו האופן הזמן מהווה אף הוא ישות רוחנית, גם חוקי הטבע הכלליים, כגון חוק הגרביטציה של ניוטון, או חוק המשיכה והדחייה בין מטענים חשמליים, מהווים ישויות רוחניות. אילו חוק הגרביטציה היה ישות פיסיקלית, הוא היה צריך להיות תקף אך ורק בתחום מסוים במרחב ובזמן, ובלתי תקף בתחום אחר. אבל כל הרעיון של חוק כללי זה שהוא תקף תמיד ובכל מקום. המספרים, המתארים מידות וכמויות של עצמים בעולם, אף הם ישויות רוחניות. הפיסיקאים מאמינים בקיומן האובייקטיבי של הישויות הללו, למרות שאי אפשר לייחס להן איזה שהוא מקום בזמן כלשהו. ללא האמונה בקיום ישויות רוחניות אלו ואחרות לא ניתן ליחס איזה שהוא פשר לרצף הגירויים שאנו קולטים בחושינו מהעולם, ולכן לא היה מובן גם לקיומן של הישויות הפיסיקליות.
ואולם אנחנו יודעים שישנו קשר בין ישויות פיסיקליות לישויות רוחניות אלו, למרות שאי אפשר לדבר על מגע ביניהן. הגופים הפיסיקליים נמצאים בחלל ובזמן המהווים, כאמור, ישויות רוחניות. חלקיק טעון מושך חלקיק טעון אחר, על פי חוק מסוים. החלקיק הטעון לכשעצמו מהווה ישות פיסיקלית. הוא נמצא במקום מוגדר בזמן מוגדר. החוק שעל פיו הוא מושך או דוחה חלקיק אחר הוא חוק כללי, שהוא ישות רוחנית. ובכל זאת תנועתו של החלקיק הטעון נקבעת על פי חוק זה. הפיסיקה מסבירה יחסי גומלין אלו באמצעות חלקיקים המעבירים את האינטראקציות היסודיות בטבע. כך, למשל, הגלואונים מעבירים את הכוח החזק בין הקוורקים מהם מורכבים הפרוטונים והניוטרונים בגרעין האטום, והפוטון מעביר את האינטראקציה האלקטרו-מגנטית. ואולם הסבר זה של פעולת כוחות ללא מגע בין הגופים מעורר בעיות פילוסופיות כבדות משקל. אם כך בעיית הזיקה בין ישויות פיסיקליות לרוחניות אינה מצטמצמת ליחסי הגומלין בין גופו של האדם לרוחו, אלא שרירה אף בטבע העולם.
לסיכום, ההיגד הרביעי שהציע קמפבל, שעל פיו ישות רוחנית לא יכולה להיות קשורה לישות גשמית, הוא היגד כוזב. לא מן הנמנע שנפש האדם, הכוללת את כל רכיבי התודעה שאינם ניתנים להעמדה על תהליכים פיסיקליים חישוביים, יכולה ליצור עם גוף האדם יחסי גומלין שאינם בעלי אופי פיסיקלי ידוע. הקשיים בהעמדת התודעה, על כל כישוריה, על בסיס פיסיקלי חישובי, תומכים בטענה זו. אני מאמין שהפתרון לבעיית הזיקה בין גוף ונפש, שהוא מעבר להשגתנו כיום, יתבהר בעתיד במסגרת כיוון חדש בחקר המוח והמדעים הקוגניטיביים.
הכתבה פורסמה במקור בגיליון 8 של כתב העת "אודיסאה". פרופסור יקיר שושני הוא פיסיקאי עיוני החוקר את היסודות הפילוסופיים של המציאות וההכרה. ספרו האחרון "חומר ורוח – יסודו הרוחני של היקום" יצא לאור ב- 2008 בספריית "אוניברסיטה משודרת" ההוצאה לאור – משרד הביטחון.
לפנייה לכתב/ת 
