אהבתי אותם במקביל, את הרגיש ואת המסוקס
האם אפשר לדבר עם איש הרוח על כביסות, קניות ומי ייקח את האוטו למוסך? האם אפשר לדבר עם איש הבטון על מה שמרגיש בי, מה שרגיש בי? איך לעזאזל מצאתי את עצמי מאוהבת בשני גברים כל כך שונים? על איזה צורך זה עונה לי?
האחד מוזיקאי - ארטיסט, גיטריסט. אפשר היה לדבר איתו על מילים, על צלילים ועל השתיקות שביניהם. הוא זהר על הבמה, והיה חלש כשירד ממנה. הפער הזה בין היד הבוטחת שפורטת על קימורי הגיטרה לבין היד הרועדת באוחזה בסיגריה בעוד מסלול של בריחה ניגן לי על המיתרים המוכרים. הוא הבין בכאבים. תמיד הרגשתי שהוא יכול להכיל את הבאר הכי עמוקה שבי, כי גם לו יש אחת כזו. רציתי לטפל בפצע שלו ולרפא את שלי.
הוא היה איש רוח אבל ממש כמוה, היה לא יציב.
השני גבר-גבר, חובב ספורט אתגרי. לא תתפסו אותו בחיים בהופעה, או בהצגה, הוא לא יודע מי זו רונה קינן ולא קרא ספר כבר כמה שנים טובות. אבל הוא היה גבר במלוא מובן הקלישאה, שומר ונוכח. אם נתקעתי עם האוטו, הוא היה שם. הוא התקשר. לא סימס. מיעט במילים, לא הסתדר עם רגשות, אבל היה איש נדיר של מעשים.
חזק ויציב כמו בטון. סגור וקשוח כמו בטון.
אהבתי את שניהם.
עם הראשון ישבתי לשיחות ליליות אינסופיות.דיברנו שעות, וזה היה כל כך קל. היה מותר להרגיש בכל גווני הקשת. אפשר היה להגיד הכל. הרבה דברים לא היה צריך להגיד במילים, די היה בהבהוב מוכר של אישון. הוא פשוט הבין, ואני הרגשתי אותו, ראיתי את הילד שבגר בו ויכולתי לתת לו להושיט יד לילדה שנעלמה לי.
הרוח הרימה אותי גבוה, והחיים זרמו לי בוורידים. אבל רוב הזמן הייתי צריכה להתאמץ, לעשות "פוּ" כדי שהרוח תמשיך לנשוב עליי. לטפל בה, לדאוג לה. התעסקתי יותר בה מאשר בי. לפעמים היתה סופה ולפעמים משב נעים. בימים של שרב שיוועתי לה. כשהיא באה, הייתי ב"היי", הרגשתי את הדופק שלי פועם. אבל היא באה והלכה... היתה ולא היתה.
השני תמך בי, הקשיב לי בשתיקה ופשוט לא אמר מילה. הוא היה סגור בעולמו, וביחד היינו שנינו לבד. אבל אם הבטיח להתקשר- הוא התקשר. אם אמר שיבוא - הוא בא. מה שראיתי זה מה שקיבלתי. הוא חי פשוט. עבד קשה. הלך לישון מוקדם וקם מוקדם. לפעמים יצא לבר בערב עם חברים או נשכב פרקדן מול סדרה מצחיקה בטלוויזיה. ואני לצידו, שותקת למול שתיקתו. בסופי שבוע התמסר לאדרנלין של שרירים מאומצים וכלום לא היה יותר חשוב מזה.
האדמה שלו היתה קשה, וכל הזמן חיפשתי בבטון חרכים
הוא לא התחבר למה שאי אפשר להרגיש בידיים. ייצב אותי על הקרקע, הזכיר לי שהחיים הם שיגרה, עבודת אדמה. אבל האדמה שלו היתה קשה, וכל הזמן חיפשתי בבטון חרכים, חיפשתי שתיל רך של רגש, חיפשתי מקום לזן כמותי, חיפשתי אוויר. כשניסיתי לספר לו הוא צחק ואמר שאני רגישה מדי. למה את לוקחת הכול ללב. ואני התכווצתי.
האם אפשר לדבר עם איש הרוח על כביסות, קניות ומי ייקח את האוטו למוסך? האם אפשר לדבר עם איש הבטון על מה שמרגיש בי, מה שרגיש בי? איך לעזאזל מצאתי את עצמי מאוהבת בשני גברים כל כך שונים?
התהפכתי על משכבי, ובסופו של דבר הגעתי למסקנה שבשניהם, בגבר-רוח ובגבר-גבר, היה משהו שמוכר לי. בראשון ראיתי חלקים ממני וקיוויתי שבגלל החריטות הדומות, יהיה לרוחות ולשֵדִים שלי מקום אצלו. השני היה הפנטום שלי. הכרתי בו את החלק שחסר בי, את הגעגוע המוכר למה שתמיד רציתי שיהיה אצלי בגוון פחות דהוי: הקשיחות, החוזק, הביטחון.
ושניהם היו בסופו של דבר שני קצוות של אותו עיגול, שבו אני סבה סביב חיים של אחרים.
כולנו מתרפקים על המוכר, גם אם זה הדבר שהכי מסוכן לנו
"תגידי, אני מכיר אותך מאיפשהו?" - כמה פעמים שאלו אותי גברים את השאלה הזו... כאילו יש משהו בהיכרות מוקדמת שמתדפק על דלת - שלום, הייתי פה כבר פעם, תפתחי לי, אני לא מזיק, איתי זה קל. כולנו מתרפקים על המוכר. זה כמו להזיז את הכסא לאחור, להתרווח, למתוח רגליים. לנוח, גם אם זה בעצם הדבר שהכי מסוכן לנו. אולי זה כי יש חלקים בנו שאנחנו אוהבים. אולי כדי להשלים לנו את החתיכות החסרות לנו בפאזל הישן שלנו שמחכה שנצליח לסיים אותו.
בפעם הראשונה בחיים שלי הייתי מאוהבת בשני גברים. ועם אף אחד מהם לא יכולתי באמת להיות.
"יש בך משהו מוכר.
בעומק.
בזה שאין לך הופכין.
להגדיר אותך זה כמו לתאר
אדוות גלי הקול מוטחות בקירות באר חלולה.
חבטת אבן בקרקעית.
ניסית פעם לזרוק אבן לבאר ריקה?
אני ניסיתי. לא מדויק.
אני האבן.
אני הבאר,
זכרון המים"
(מתוך "להיאחז במים" מאת תמרה אבנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד).
לפנייה לכתב/ת 
