כולנו אשמים

השריפה בכרמל הביאה את ענף הספורט מספר אחת בישראל - השמצת פוליטיקאים - לשיאים שכמותם לא זכורים זה זמן רב. "אפסים", "מושחתים", "להעיף את כולם" ו"להעמיד לדין את ראש הממשלה ואת שר הפנים" הם רק חלק קטן מהביטויים המוצדקים במידה מסויימת לפחות, שהוטחו באנשים שלדעת כל העם כולו מחזיקים באחריות המיניסטריאלית לכל אסון הפוקד אותנו. רק דבר אחד שכחנו לשאול - מי בדיוק בחרו בנבחרי הציבור, מינו אותם לתפקידם, ובכך למעשה מחזיקים באחריות מיניסטריאלית לא פחותה משלהם? אה, כן, אנחנו. אופס.

איך מענישים פוליטיקאים?

הדוגמאות לכך בשנים האחרונות הן רבות מספור: אהוד ברק היה ראש ממשלה וראש מפלגה כושל להפליא, ועל כן נבחר שוב לראשות העבודה ונשאר בעמדת שר הביטחון; שאול מופז אמר במפורש שלעולם לא יעזוב את הליכוד, ותוך יומיים חתך לקדימה באופן אופורטוניסטי להדהים. כיצד הוא נענש על ההוכחה הנחרצת הזו של חוסר נאמנות, חוסר אמינות וחוסר עקרונות? הוא כמעט נבחר לראשות קדימה, לא מן הנמנע שייבחר לראשות קדימה בפעם הבאה, ובכל מקרה אף אחד מאיתנו לא יתחשב במעשה הזה בבואנו לבחור בו (בכל מפלגה בה ימצא עצמו במקרה להבא) בבחירות הבאות, כי יותר חשוב שהוא בטחוניסט, מזרחי, ימני או שמאלני וגבר-גבר.

וזה לא הכל: ישראל ביתנו הציגה שורה של חברי כנסת אלמוניים והוכיחה שחוץ מליברמן ועוד אחד-שניים אין לנו מושג את מי היא מכניסה לכנסת, ועל כן הפכה למפלגה השלישית בגודלה (בעיקר תודות לקמפיין המשכנע נגד ערביי ישראל לקראת הבחירות); ש"ס שולפת לקראת כל מערכת בחירות קלף עדת-דתי אחר, ובין לבין כולנו יודעים בדיוק מה עושה; המפלגות הערביות כדרך קבע פועלות אך ורק למען הפלסטינים ולא למען הציבור שבחר בהן, אבל הציבור הזה ממשיך לבחור בהן, כי הן המפלגות הערביות.

נתניהו עצמו זכה לשבחים על תפקודו באסון הכרמל, שהסתכם כמעט אך ורק במבט נחוש וטון דיבור בוטח. במילים אחרות: ברור לחלוטין לכל נבחרי הציבור שלנו שלא משנה מה הם יעשו או לא יעשו, לא תהיה לזה השפעה אמיתית על מקום העבודה שלהם. הציבור ישכח, ויתעורר רק כדי לצפות במסרים השיווקיים שיכינו לו אנשי המקצוע לקראת הבחירות. "ירושלים בירת הנצח"? "למען בטחון ישראל"? וואלה, למי איכפת מה היה לפני שנה-שנתיים, אני אצביע לאיש הזה. הוא אמר ירושלים.

איך מתגמלים פוליטיקאים?

הטרגדיה האפילו-גדולה-יותר, היא שזה גם עובד הפוך: רן כהן העביר את חוק הדיור הציבורי, ואף אחד מהעניים לא הצביע עבורו, כי מרצ שמאלנים; בני בגין הוא אדם ישר, הגון ואמין לאורך כל שנותיו בפוליטיקה, ועל כן נשלח הביתה לפרישה מוקדמת (והוחזר רק כדי לשקם את התדמית של הליכוד, שנפגעה בכנסת הקודמת). גם אם יש הישג מרשים, כולם יודעים שמי שיקבל עליו קרדיט זה השר המכהן, ולא השרים הקודמים, שעשו את העבודה.

לדוגמה: ישראל התקבלה השנה ל-OECD, אחרי שנים של עבודת מטה. ומי הצטלם עם ראש ה-OECD בטקס החגיגי? השר שבכלל לא היה

 שם כשהעבודה החלה. מדוע ששר יתחיל עכשיו לעבוד על מערך כבאות, התפלת מים או שיקום תשתיות, כשברור לכל שבסוף השר מהמפלגה היריבה יקבל את הקרדיט?

האחריות היא שלנו, של כולנו. אם נמשיך להתעלם מכל מה שנבחרי הציבור שלנו עושים - לטוב או לרע - ולבחור בהם שוב אך ורק על סמך מילים יפות ודפוסי הצבעה אוטומטיים שאבד עליהם הכלח מזמן - אנחנו במו ידינו מבהירים להם שאין עונש על החטא, ואין פרס על הצדק. אנחנו במו ידינו מחזיקים באחריות המיניסטריאלית לכך שהאנשים האלה נמצאים שם, וממשיכים לאכזב אותנו בכל פעם מחדש. הם אפסים? אז אנחנו אפסים. לפטר אותם? יש בכוחנו לעשות זאת. אם נבחר שלא - אז אולי רצוי לפטר אותנו.

יוני כהן-אידוב, אלוף העולם בדיבייט (ויכוח תחרותי) לאוניברסיטאות לשנת 2010, מאמן נבחרת ישראל בדיבייט לנוער