תעתועי שלום
הפלסטינים לא ויתרו על "זכות השיבה". עריקאת אמר לאחרונה כי הוא מוצא במתווך השבדי ברנדוט את המפתח לשלום. אותו מתווך הציע לבנאם את ירושלים, לסדר ליהודים מיני ישראל בגליל ובאזור החוף ולהחזיר את כל הפליטים
"אין מנהיג שיסכים לוותר על זכות השיבה ולבטל את הנרטיב הפלסטיני", כתב בחודש שעבר ראש צוות המו"מ הפלסטיני, סאיב עריקאת, במאמר ב"ידיעות אחרונות". כמה שבועות עברו, ולמען הנשמות הבינלאומיות התועות שהתקשו להבין את צפונות לבו של ראש הצוות, הוא טרח לפרסם גם מאמר ב"גרדיאן" הבריטי, שבו הבהיר ברחל בתך (הפלסטינית) הקטנה כי "שיבת הפליטים הכרחית ליציבותו של השלום" והתעלמות מזכויות אלו תביא לכך "שכל הסכם שלום יהיה רופף לחלוטין". במילים אחרות, הסכם כזה, והיה וייחתם ושלא יותיר אתי הפלסטינים עם מלוא תאוות השיבה בידיהם, יופר על ידיהם ברגל גסה כשהדבר ישרת אותם, בדיוק כפי שחזרו והפרו את הסכמי אוסלו כשסברו שהדבר משרת את עניינם.
אלא שעריקאת הוא איש של כבוד ואמת, ולא פחות איש של מתינות ושלום, כאמונת רבים בקרבנו, ולפיכך הוא נאות לפרוש ברבים את בשורתו לגבי השלום בר הקיימא והצודק באזורנו. ומהי הבשורה על פי עריקאת? לשם בירורה מפליג ראש הצוות באותו המאמר עד 1948, ומוצא במתווך השבדי פולקה ברנדוט ובתוכניתו את המפתח לשלום בין העמים; אותו מתווך שכזכור הציע לבנאם את ירושלים, לסדר
ועריקאת כמובן מעולם לא צעד לבד בחזונו הפלסטיני רב ההשראה והפיוס. כך, הבוס דהיום, אבו מאזן, קבע כבר ב-1999 בראיון ל"אל-שארק אל-אווסט" כי "כל הסכסוכים בחברה הישראלית נחשפו לאחר תהליך השלום... כל מה שנדרש מאיתנו הוא להביא את הישראלים להאמין באמונה שלמה שהערבים באמת רוצים בשלום... זה יוציא אותם מטנקיהם וממבצריהם". למי שהחסיר את אותו השיעור, ניתנה שנתיים אחר כך הזדמנות נוספת לעמוד על סתרי לבו של מי שנתפש אז כבכיר מתוני הפרטנרים, לאחר שנואשו מערפאת (תקוותם הגדולה שנים ספורות לפני כן) שלא חדל להשביעם מרורי טרור ורטוריקת שלום ריקה מכל תוכן.
"ישראל ביצעה את הטעות הגדולה בחייה כשחתמה על הסכם אוסלו", פסק אז אבו מאזן, ובשנה שעברה כבר הסביר למה דחה על הסף את הצעותיו של אולמרט באנאפוליס, שכללו כזכור מלבד התערטלות טריטוריאלית מיהודה ושומרון וירושלים, גם הכנסה לא מבוטלת של פליטים לישראל. "ההצעה דרשה ויתורים פלסטיניים בסוגיות ירושלים והפליטים, ולא זכות שיבה המונית”, הוא הבהיר אחרי הפסגה, בין השאר בראיון ל"וושינגטון פוסט".
"רוצים פלסטין מהנהר ועד הים"
בין לבין השיאו את תרומתם לפיוס ולשלום המיוחלים שלל פלסטינים מתונים. כך, ימים ספורים לפני מותו ב-2001 קבע פייסל חוסייני כי "עינינו תמיד יהיו נשואות למטרה האסטרטגית, כלומר לפלסטין מהנהר ועד הים, כשכל מה שנקבל עכשיו לא יבטל את הדרישה הזאת". וכך, גם ג'יבריל רג'וב חשף לא פני זמן רב את חֶבְיוֹן לבו וקבע כי "הפלסטינים ישיגו לבסוף כל גרגר אדמה בשטח שבין הנהר לים". וכך, מוחמד דחלאן, שהודה באחרונה כי תנועת הפתח מעולם לא הכירה בזכות קיומה של ישראל ושערפאת נהג להשתמש בטרור נגד ישראל כראות עיניו וצרכיו.
עם "ותרנות פלסטינית" מופלגת מן המין הזה, עם ישראלים שוטים ותמימים שסובבו שוב ושוב בכחש מאז אוסלו ב-1993 בידי עדת נכלולים פלסטינית, ועם ועידות פסגה ושיחות שלום, שקרסו אחת לאחת גם תחת מכבש לחצים בינלאומי כבד (בין בקמפ דיוויד, בטאבה או בניסיון לבצע מכירת חיסול ישראלית באנאפוליס) - קצת קשה שלא להיתפש להרהורים נוגים על העולם הרחב ועל ישראלים לא מעטים שעדיין מאמינים בכל לב בסיכויי ההסדר בין ישראל לפלסטינים, משל פרי השלום המיוחל נמצא כמטחווי קשת וכל שנדרש מאיתנו הוא להושיט יד אמיצה כדי לקוטפו.
מונולוג זה כשאדם אחד מדבר לעצמו, דיאלוג זה כששני אנשים מדברים לעצמם", פסק לפני שנים שייקה אופיר, ובמידה רבה חלק ניכר מהדו שיח בינינו לבין הפלסטינים הוא שיח שלנו עם עצמנו, שבו אנחנו מיטיבים לנסח בעבור בן שיחנו את תנאי הסף שיביאו אותו לחתימה על ההסכם המיוחל. והמשחק הזה "בנדמה לי" נמשך ונמשך, בעיקר משום שרבים מדי, אצלנו כמו בעולם, מעלים על ראש שמחתם וסדר יומם את הפרכה הלוגית, הגורסת שלכל מצב, קשה ככל שיהא, חייב להימצא פתרון משום שהחלופה של אי-פתרונו היא בלתי נסבלת.
לא לכל קושי, סכסוך, חולי או מכאוב יש פתרון, וכשמרוב הוויתורים שנאכל לשאת הם פחות בהרבה מהמינימום שהצד הפלסטיני יהיה מוכן לקבל ולברך על המוגמר (ולא כשלב ביניים ככתוב ב"תורת השלבים" מ-1974 וכנאמר בידי מבחר מבני שיחנו המתונים, כמצוין לעיל) - אולי כדאי לשים על השולחן ברצינות גם את האופציה של אי-פתירותו של הסכסוך.
בבתי הספר לרפואה מקפידים לשנן את הכלל primum non nocere"" ("ראשית מעשיך, אל תגרום נזק"). היינו, שקול את הנזק האפשרי שבעצם התערבותך, קל וחומר במה שנראה מראש כבלתי ניתן לתיקון ופתרון. זאת אולי אבחנה מדכאת ומייאשת ואפילו עולה בקנה אחד עם קביעתו הפסימית של פרויד כי "הכוונה שהאדם יהיה מאושר לא נכללה בתוכנית הבריאה של אלוהים", אך המאמצים אותה אל לבם נוטים פחות להתמסר לתעתועי שלום עכשיו שאינו בנמצא ושאינו יכול להימצא.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה
לפנייה לכתב/ת 
