הבובות בחלון הראווה מציגות מציאות או אשליה?
לירון אוחנה בחרה לבחון בעבודת הגמר שלה בבצלאל חלונות ראווה בחנויות בגדים. האם בין הקולבים והבובות יש מרחב מחייה גם לגוף בשרני, עסיסי ומציאותי? האם יש סיכוי שמתישהו נראה גוף אנושי של אישה משתקף מחלון ראווה שגרתי?
בפרויקט הגמר של אוחנה (בהנחיית זיויה קיי במחלקה לצורפות ואופנה של בצלאל) אוחנה שאלה, בין השאר: האם יש מרחב מחייה וקבלה גם לגוף בשרני, עסיסי, "מציאותי"?
שאלה ובמקום להמתין לתשובה עשתה: היא החלה ביצירת פאנלים שמורכבים מקווי מתאר של נשים אמיתיות; נערה מלאה בגיל שש עשרה, אישה בוגרת שעברה לידות וניתוחים וכדומה. הפאנלים השקופים באים להראות ללקוחה המסתכלת בחלון הראווה איך יראה הבגד המוצג על גוף אמיתי – גוף שהשמין והרזה, גוף שעבר ניתוחים, כדי לאפשר לקונה לחוש הזדהות עם הגוף המשתקף אליה מהחלון – גוף אנושי של אישה, כמוני וכמוך.
בתמונה משמאל: בובת תצוגה ועליה פאנל שקוף; בתמונות מימין: בובות עם פאנלים המדמים את הגודל האמיתי של הגוף, ועליהם פריטי לבוש (כמו השמלה הסגולה מימין)
"אני נחושה בדעתי שמשהו בדרך שבה אנחנו קונים צריך להשתנות", אומרת אוחנה. "ושלא תבינו אותי לא נכון, קניות זה כיף, מי כמוני יודעת. אלא שאחרי שטיילתי וחקרתי סופר מרקט, רשתות שיווק גדולות, ובייחוד קניונים, בלטה לי העובדה שמרחבים אלו מעצבים בקפידה מציאות אינסופית שמציעה לנו עוד ועוד אפשרויות רכישה: אמנם לא ממש נחוצות, אמנם לא תמיד באיכות גבוהה או במחיר הוגן, אבל תמיד כל כך מפתות".
- אז את לא נגד שופינג, בעצם?
"שופינג הוא לא דבר רע. בסופו של יום, כולנו צרכנים, שקונים מתוך צורך וגם מתוך הנאה. אבל נדמה לי שבפרויקט הזה אני בעצם שואלת אתכם, וגם את עצמי: האם אנחנו מסוגלים להמשיך ולקנות, פשוט באופן קצת אחר?"
קונים בגדים אבל בעצם קונים שקית של אושר
"מה שמעניין אותי בעולם הצרכני התאגידי, הממותג, האוניברסלי הזה - הוא המציאות הפיקטיבית, האשליה הנוצצת שהעולם הזה מצליח לייצר לנו", אומרת אוחנה, ומייד מסבירה "כל כך הרבה פעמים אני מרגישה שאני לא קונה רק בגד, או זוג נעלים או עוד בושם, התחושה היא שבתוך שקית הקניות מחכים לי בעצם אושר, אהבה, יופי, נעורים. מעצב חלונות ראווה שדיברתי איתו במחקר שלי לפרויקט אמר זאת באופן המדויק ביותר: "התפקיד שלי הוא בכלל לא למכור בגדים", הוא הסביר לי אז, בפשטות ברורה וחדה: "התפקיד שלי הוא למכור תדמית, למכור חלום". לאורך הפרויקט שלי בדקתי האם העולם הצרכני מסוגל להשאיר בצד את החלום הנוצץ שהוא מוכר לנו, וליישר עיניים אל המציאות כפי שהיא? האם יש מרחב מחייה גם להשמנה, להזדקנות ולפגמים?".
בובות התצוגה, עירומות וחטובות, הפאנלים השקופים 'מקלקלים' את השלמות (צילומים: אלכס פרגמנט)
"הפאנלים שייצרתי משקפים קווי מתאר של נשים אמיתיות: נערה מלאה בגיל שש עשרה, אישה בוגרת שעברה לידות וניתוחים, ואפילו דיוקן עצמי שלי - אישה צעירה עם מידות גוף ממוצעות. פאנלים אלו נלבשים על בובות חלון הראווה כמו אריזות פלסטיק שקופות ומטרתם כפולה: מצד אחד, להראות את ההבדל שבין דימויי הגוף שמציעה תרבות הצריכה לבין גוף אמיתי, ומצד שני להראות ללקוחה המסתכלת בחלון הראווה איך ייראה הבגד המוצג שם על גוף אמיתי".
הגדירי גוף אמיתי?
"גוף רגיל, אולי כזה שהשמין והרזה, אולי גוף שעבר לידות וניתוחים. המטרה שלי במיצג הזה היא לאפשר לקונה להזדהות עם הגוף שמשתקף אליה מחלון הראווה, לתת לה להרגיש שעיצוב הבגד נעשה בשבילה ועבורה, לא בשביל משהיא אחרת שהיא לעולם לא תהיה. המוצר מגיע בצורת ערכה, נגיש וקל להרכבה ומהווה הצעה קונקרטית למעצבי אופנה שמוכנים, לצד בובות חלון הראווה המוכרות, להראות ללקוחה שלהם גם אלטרנטיבה. להעמיד לצד הפנטזיה, גם את המציאות".
בימים אלה הפרויקט מפותח ומופץ באמצעות מעבדות בצלאל - חברה למחקר ופיתוח, ואילו לירון נמצאת במשא ומתן עם חנויות וקניונים כדי להפיץ את הפרויקט שלה, בתקווה למצוא לו בית, לאחר שכבר היה מוצג בחנות של קום איל פו בנמל תל אביב. אז אם תראו אותו בחלונות הראווה של הקניון הקרוב למקום מגוריכם - תזכרו איפה קראתם עליו קודם, כן?
