רמברנדט, מאחוריך

לז'אנר הזה, בהעדר הגדרות ממצות, אפשר לקרוא "חתיכת היסטוריה". אין מדובר בספרי היסטוריה שתוחמים את עצמם בגבולות המסורתיים של תולדות מדינה או אפילו מלחמה מסקרנת, אלא מדובר על יצירות שנועדו להסביר תהליך או תופעה במונחי כל הידע הארכיוני שיש בידינו אודות התקופה, וגם להציג את הנושא שלהן כסיפור מרתק: בלש או דרמה. תיעוד של מאבק וטובים נגד רעים.

ספר לחנונים תאווי דעת. משפט פריס (עטיפת הספר)

כזה הוא "היום שבו התפוצץ העולם" של סיימון וינצ'סטר, ספר המוקדש להתפרצותו של הר הגעש קרקטואה, שמצליח לתחום אותה במשעולי ההיסטוריה הקולוניאלית של הולנד וההתנגשויות בינה לבין ילידי אינדונזיה, ולספר סיפור שפשוט אי אפשר להפסיק לקרוא. כזה הוא "העיניים של רמברנדט" הנהדר מאת סיימון שאמא (שראוי מאד לתרגם לעברית), וכאלה הם ספריו של רוס קינג - היסטוריון ובלש של האמנות ומחברם של "הכיפה של ברונלסקי" ו"מיכאלאנג'לו ותקרת האפיפיור".

"ואללה? לא ידעתי"

נקודת המוצא של שני הספרים הקודמים היא יצירה ספציפית אחת ויוצר אחד, סביבם טווה קינג מחדש את עולמם. שום פרט אינו זעיר מכדי להביאו בפני הקורא, אם יש בו כדי להעלות על פניו של זה ארשת של "ואללה? לא ידעתי", אליה מכוון קינג בהצלחה כה מרובה. ספריו מיועדים לחנונים תאבי דעת, המגלים בתחילת הספר כי בעצם הם הדיוטות ויש להם עוד המון ללמוד. והדרך אל הידע, כשקינג מפזר אותו לקוראיו, תמיד מהנה מאין כמוה.

הפעם הוא נדרש לנושא גדול מקודמיו. "משפט פריס" מרמז, כמובן, לאירוע המסופר במיתולוגיה היוונית ושבגללו בסופו של דבר התחוללה מלחמת טרויה. אבל זו לא המלחמה היחידה בתולדות האנושות בה אפשר היה לגלות קלחת של יצרים פוליטיים ואמונות אסתטיות, אינטרסים חברתיים מתנגשים ומחנות קוטביים, נציגי עולמות חדשים וישנים.

במשך עשור התנהל בפריס מאבק ציבורי מדהים על ערכי האסתטיקה ה"נכונים". מצד אחד עמדו, חזקים ומשוכנעים בצדקתם, חברי האקדמיה לאמנויות ומפעיליו של הסלון השנתי לציור: מוסד רב עוצמה שבנה והחריב קריירות של ציירים על פי גחמותיהם של שופטים ערלי-לב וצרי עין, ובתחילתה של התקופה בה עוסק הספר, הללו היו מעוניינים בעיקר בשחזורים ריאליסטיים לעילא של קרבות אמיתיים ומדומים כאחד, בסצינות המונים מבוצעות בדקדקנות ובפורטרטים קפואים וחגיגיים של בני המעלה.

מנגד, לאט לאט התקבצה חבורה של מורדים, אנרכיסטים וציירים בלתי נחשבים לגמרי, שזכו לכינוי המעליב - כן, פעם זה היה עלבון - "אמפרסיוניסטים", משום שציירו - הדעת לא סבלה זאת - ממש על פי התרשמויותיהם שלהם ומתוך בעיטה בחוקי האקדמיה. מתוך המאבק הזה בסופו של דבר יצאו האימפרסיוניסטים כמנצחים הגדולים וכמי שחוללו את המהפכה הגדולה ביותר באמנות של המאה ה-19. כיוון שניצחו, המאבק נשכח.

אך רוס קינג מחייה אותו ב"משפט פריס" באותה שימת לב מדוקדקת לפרטי פרטים שמאפיינת את כתיבתו בספרים קודמים, ובאותה שמחת ארטיקולציה נדירה שהופכת אותו לספר מרתק.

טריק של גיבורים

הטריק הפעם הוא הצבתם של שני גיבורים זה מול זה. אהדתנו האוטומטית נתנה לאדואר מאנה, לא לארנסט מסוניה. הקורא שעמד נפעם מול "ארוחת בוקר על הדשא", הקורא שהטריח את עצמו למט בניו יורק או למוזיאון אורסיי בפריס כדי לצפות במבשריה של האמנות המודרנית, וודאי אינו זוכר את מסוניה, שתהילת העולם שלו היתה מובטחת לגמרי, לו רק יכלו אבירי האקדמיה הצרפתית להבטיח דבר שכזה.

קינג מפליא לשוטט בין מסדרונותיה האפלוליים של התהילה, לחשוף את האינטרסים והיריבויות האישיות שהם מאפיינייה ההכרחיים, ללהטט בין רכילות ביבים לבין הסברים מסברי אוזן של כללי אסתטיקה מנוגדים ומנגשים. נדמה שכל יום בחייו של גיבוריו נהיר לו כאילו פסע עימם בשדרות הרחבות של פריס בימי נפוליאון השליש, התלוווה אליהם בארוחותיהם ובביקורים שלהם אצל המאהבות שלהם וגם - בעיקר - ישב איתם בסטודיו כשציירו.

לאט לאט הוא מוביל אפיו את הקורא הבלתי משוכנע אל לב ליבה של העלילה, וגם כשאנחנו יודעים כי היא תסתיים בנצחונם של האימפרסיוניסטים, עדיין אי אפשר להניח את הספר הזה עד עמודו האחרון. יותר מאשר ביצירותיו הקודמות, כאן התחושה המלווה את סיום הקריאה היא שהמסע לא היה רק מהנה, אלא גם הכרחי. אולי לא רק בשל מה שלמדנו בו, אלא גם כמשל, אולי אפילו כאזהרה מפני זמניותם של התהילה ואידאל היופי גם יחד.