מחקר: בלי תרומות הרשות הפלסטינית תקרוס

יותר מ-60% מההכנסה הלאומית של הרשות מגיעים מארצות הברית, האיחוד האירופי, האו"ם, הבנק העולמי, ומדינות נוספות - כך עולה ממחקר שערך האנליסט הכלכלי איל עופר, בשיתוף עם אדם רויטר, מנכ"ל חברת הייעוץ חיסונים פיננסים.

• הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet
  

מהנתונים עולה כי בשנתיים האחרונות (2009 ו-2010) הסתמכותה של הרשות על תרומות רק גברה - שיעור התרומות עלה ביותר מ-20% לכ-3.96 מיליארד דולר בשנה.בפועל היקף התרומות יותר מהכפיל את עצמו בתוך 4 שנים.

2,000 שקל בחודש בממוצע למשפחה

המחקר, כמו גם דו"חות ה-OECD, מצביע על תלות הולכת וגוברת של הרשות בתרומות. למעשה, העם הפלסטיני הוא הנתרם ביותר בעולם. על כל אזרח ניתנת תרומה של 1,000 דולר בשנה בממוצע, כלומר ממוצע של כ-2,000 שקל בחודש למשפחה. נתונים אלו מחזקים את הסברה שאין דבר כזה כלכלה פלסטינית והיא מסתמכת באופן כמעט בלעדי על תעשיית התרומות.

נכון, ניתן לבנות כלכלה באמצעות תרומות - אם אלו מוקדשות לפיתוח, ייצור ולתשתיות, אך מתברר שזה אינו המקרה. "התרומות הולכות לביסוס מוסדות השלטון באמצעות הקצאת כספים - ולא באמצעות בניית תשתיות, תעשייה, פיתוח הון אנושי וכדומה", מסביר רויטר. "מה שיש לנו כאן זו מדינת שנור, שבלעדיו אין לה קיום".

עופר ורויטר מציינים כי מאז שנת 2000, אז עמד שיעור התרומות על 10.47% מההכנסה הלאומית, חל גידול עקבי בהיקף התרומות. הגידול המשמעותי ביותר בתרומות החל ב-2007, מיד לאחר ההפיכה של חמאס בעזה - אז טענה הרשות כי נדרשותלה התרומות נוספות על מנת לבסס את שלטונה.

עברו וקשריו של ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד, בבנק הלאומי ובקרן המטבע הבינלאומית, והרטוריקה ה"מערבית" בדבר שקיפות, בניית מוסדות שלטון, מניעת מונופולים וכדומה - מסייעים לו במלאכת הגיוס. 

עם זאת, במחקר נמצא כי בפועל חונק המנגנון הממשלתי וארגוני הסיוע הבינלאומיים את המגזר העסקי וכי כספי התרומות מוקדשים לשימור השלטון ולא כדי לבסס כלכלה נפרדת שאינה נסמכת על כספי התרומות מחו"ל.

הגארדיאן: ניפוח תעשיית סיוע

המחקר של עופר ורויטר מחזק את הדברים ומראה שאין מגזר יצרני של ממש ברשות. "למעסיקים אין בכלל יכולת או רצון לעסוק בתעשייה או פיתוח, כיוון שהם לא יכולים להתחרות עם המשכורות של המנגנונים הממשלתיים ושל עובדי ארגוני הסיוע במקום", אומר עופר. "בפועל הכלכלה מבוססת מסחר ושירותים בלבד".

לדבריו, גם מענקים המוקצים באופן ייחודי ל"פרויקטים" בשטחי הרשות הפלסטינית מנוצלים למטרה זו רק בחלקם, ומתקשים לתמוך בפעילות כלכלית בת קיימא.  

אין אינטרס להסכם שלום

לדברי רויטר, על אף שזה אינטרס ישראלי ששלטון הרשות יתבסס ולא החמאס - אופן ההתנהלות של הרשות מסוכן מעבר לטווח המיידי: "בלי התרומות כלכלת הרשות הפלסטינית תקרוס וזה כמובן ישפיע על הביטחון של תושבי ישראל. הכסף הולך לשכבת ביורוקרטים ולמנגנון מנהלי מפלצתי, שעיקרו הקצאת כספים וגיוס כספים. השירותים הממשלתיים פועלים על חשבון המגזר העסקי שלא מתפתח - ולא בתיאום איתו". 

השוק ברמאללה.

עוד עדות לחוסר העצמאות של הרשות ניתן למצוא בתחום גביית המסים. המחקר מציין שבעוד ראש הממשלה הפלסטיני מתגאה מול מוסדות זרים בגידול בגביית המסים - הוא שוכח לספר ש-77% מכספי המיסים אוסף עבורו משרד האוצר הישראלי במסגרת הסכם "מעטפת המכס המשותפת". ישראל מעבירה לקופת הרשות יותר מ-5 מיליארד שקל בשנה – המהווים כשליש מתקציבה.

מחברי המחקר מסיימים במסקנה עגומה לפיה האינטרס הכלכלי והפוליטי של הרשות הפלסטינית תואם את האינטרס הישראלי הנוכחי: קיפאון מוחלט תוך יצירת מצג שווא של "התקדמות". הרשות הפלסטינית אולי משדרת לעולם מסר של לקיחת אחריות, אך לא עושה דבר כדי למנוע תרחיש של התמוטטות כלכלית, כיוון שקל יותר לחיות על חשבון מישהו אחר.