הנערה מכיכר דיזנגוף

כיכר דיזינגוף מזמן כבר אינה מהווה מקום מפגש לצעירים, אלא אבן שואבת לכל מיני טיפוסים. ביום שלישי מתקיים שוק למכירת פריטים משומשים מכל הסוגים, מגרוטאות ועד פריטי אספנים. על הספסלים מסביב משתזפים מיני אנשים. ראיתי את מקיטה יושבת על אחד מהם, ולידה קופסא עם צעצועים. היא מכרה כל פריט בין שקל לחמישה שקלים. מצא חן בעיניי טווח המחירים ועוד יותר - העובדה שהתמקחה על המחיר עם אחד ההורים.

יופייה מהפנט

הרגשתי שיש בה משהו מיוחד וניגשתי אליה. לא הספקתי לומר לה יותר ממילה, והיא התחילה לצעוק עליי ואיימה לגרש אותי. הרגשתי לרגע מבויישת ,אבל התעשתתי ושאלתי בקרירות, עם מבט ילדותי: "למה את כועסת עליי?". היא אמרה לי: "אני מכירה את בני האדם. כולכם שקרנים. בשביל מה את בכלל רוצה לצלם אותי? מה ייצא לך מזה?". השאלה הזו תמיד מנקרת בתוכי, לגבי כל דבר. הישירות שבה מקיטה זרקה את השאלה הרגישה כתחילתו של סיפור אהבה ודירבנה אותי להתקרב אליה. ישבתי והסברתי לה ולבסוף ביקשתי לצלם אותה בעירום.

בגדים יפים? למה זה טוב? מקיטה

אמרתי לה שלדעתי היא מדהימה ביופיה, ושיכלה לפצוח בקלות בקריירת דוגמנות. היא הביטה בי בזלזול ואמרה שעכשיו היא עובדת ושאם אני רצינית אז שאבוא ליריד בשבוע הבא באותה שעה. מאז נפגשנו הרבה פעמים, ובכל פעם מקיטה הדהימה אותי, בזכות הסיפור האישי שלה ובכמויות האנרגיה, המשמעת העצמית והזעם שאגור בה. היא כל כך יפה כשהיא מדברת, וניכר בה שהיא מכסה על הכאב שלה בקשיחות של בחורה עדינה.

הגוף הוא כמו תכשיט, ואין סיבה שלא להתהדר בו

קשוחה אבל רגישה. מקיטה(צילומים: לאה גולדה הולטרמן)

"אני אוהבת דברים יפים. אופנה לא מעניינת אותי. אני לובשת וזורקת. לא נקשרת לחפצים. אני מרגישה שלמה עם מה שקיבלתי כשנולדתי. הגוף הוא תכשיט בפני עצמו, ואני לא מרגישה צורך להתהדר בבגדים יקרים. אני מעדיפה למצוא דברים או לקבל במתנה ולערבב בין סגנונות. הבגדים גם מתלכלכים, כי אני מטפסת על בניינים וזה מלכלך או שאני ישנה ברחוב, ובגדים יפים שם, זה פשוט לא נוח".

"אני גרה לפעמים אצל ההורים שלי. הם שומרים בבית על סדר רוסי מופתי. אני בטוחה שאם היו יודעים על חצי ממה שעובר לי בראש או בחיים, הם היו מתעלפים."

עוד מנערת שוליים:

כשהולגר פגש את סימון