אני טקסט פוליטי

הדבר מאת נוית בראל

בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר.

אַתֵּאִיסְטִים אֵינָם מְנַחֲשִׁים

אֶת אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַשֶּׁמֶשׁ.

בְּמִצְהַר-אֶפֶס הַקְּטָבִים מִתְחַבְּרִים,

אֲבָל הָעוֹלָם הִתְמַצֵּץ, הִתְלַקֵּק וְנִגְמַר.

וּמַה שֶׁנּוֹתָר:

נָשִׁים בְּקַסְדוֹת רוֹכְנוֹת בְּמַחְסוֹמִים,

בְּאֵפוֹד מָגֵן וְאֶמְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה מְקֻצָּר.

בִּתְנוּעָה אַחַת שֶׁל הֶנֵּף הַיָּד, סִימָן:

מִי לְכָאן                    וּמִי לְכָאן.

"בראשית היה הדבר" (חיל ישראלי, GettyImages)

למה התכוון המשורר: "השיר נכתב במהלך אינתיפאדת אל-אקצה, כשמדי יום נחשפנו לסוגים נוספים של מחסומים: פנימיים וניידים, ארעיים וסגורים. מציאות המחסומים נראית לי כמציאות של סוף העולם. משני צדי המחסום חיים אנשים מובסים, כבולים ונעולים. ג'ון ברג'ר כתב ב"אבנים" (2003, בתרגום אסתר דותן):

"המחסומים הם קוי גבול פנימיים שנכפו על השטחים הכבושים, אבל הם אינם דומים לשום תחנת גבול מוכרת. האופן שהם נבנו ואוישו מכווץ את ישותו של כל מי שעובר בהם לפליט בלתי רצוי./ כל העוברים במחסום נאלצים ללכת ברגל סמוך לחיילים חמושים ברובים טעונים ומכוּונים; החיילים בוחרים לפי ראות עיניהם את מי 'לבדוק'".

ט' בְּאָב ה'תשס"ב, יְרוּשָלַיִם מאת אלמוג בֶּהַר 

הָרוֹאֶה ירוּשָלַיִם בְּחוּרְבָּנָה

יִקְרַע קֶרַע בבגדו

וְאָז יִתְפּוֹר הַקֶרַע

שֶלֹא יִהְיוּ בְּגָדָיו עֲשוּיִם קְרָעִים קְרָעִים.

וִיְמַהֶר וְיִצֵא וִיְחַפֶּש אֲחַר חַיִים בָּעִיר

בכל סמטה

ובכל לשון

שֶלֹא נִהְיֶה בּוֹכִים שָוְא

מַרְבִּים קִינּוֹת עַל אַסּוֹן בַּת-צִיוֹן

וְירושלים כְּבָר בְּנוּיָה בִּנְיָן-עוֹלָם

וְכָל-שְעָרֶיהָ שוּב אֵינָם שוֹמֵמִין.

אֲנִי יָצָאתִי וּמָצָאתִי חֲתוּל עוֹבֵר בְּתַחֲנַת בִּיקוֹרֶת שֶל הַמִשְטָרָה

וּמִתְּלַבֵּט מוּל הַכּוֹתֶל בֵּין עֶזְרַת נָשִים וּגְבָרִים

וְרָאִיתִי אֲנָשִים רַבִּים חָיִים חַיִים כָּל אֶחָד בְּשָפוֹת רַבּוֹת

נָשִים וְאֲנָשִים חָיִים בִּשְפַת אֲבִיהֶם וּשְפַת אִמָם בִּשְפַת הַמָקוֹם

וּשְפַת הַדֶרֶךְ בִּשְפַת הַחִיוּכִים שֶלָהֶם וּשְפַת הַיִיאוּשִים הַגְּדוֹלִים.

וְקָרַעְתִי קֶרַע גדול

עַל מַחְשְבוֹת הָרַעַש וְהַשֶבֶר שֶל לִבִּי

הַרוֹדְפוֹת אוֹתִי במְקוֹמוֹתָי כולם.

"מתלבט מול הכותל, בין עזרת נשים וגברים"  

וְלֹא אִיחִיתִי הַקֶרַע

שֶיִהְיוּ מְזָהִים כּוּלָם שֶפָּקַד אוֹתִי הָאָסוֹן, ויקראו:

הָרוֹאֶה אָדָם בְּחוּרְבָּנוֹ

יִקְרַע קֶרַע בְּבִּגְדוֹ

וְיִמָנַע מִכְּתִיבַת שִירִים

שֶלֹא תְהֶא נֲפְשוֹ עֲשוּיָה קְרָעִים קְרָעִים.

וְאִם עוֹד הָיְתָה שוֹרָה רוּחַ הַנְבוּאָה בָּעִיר הַזֹאת

הָיִיתִי עוֹלֶה עַל אֶחֶד הֶהָרִים

וּמִתְנַבֵּא שֶסוֹפִי לְהָקִים מַחְתֶרֶת נֶגֶד הַצַּעַר

סוֹפִי לִשְלוֹחַ גְדוּדִים שֶל מְחֲשְבֵי קִיצָם שֶל הַקִיצִין

סוֹפִי לִחְיוֹת בָּעִיר הַזֹאת.

למה התכוון המשורר: "את רובו של השיר כתבתי בלבי, תוך כדי הליכה מהירה מהר-הצופים לבית הכנסת החורבה בעיר העתיקה בירושלים, בערב ט' באב, בשנת ה'תשס"ב. נזכרתי בהלכה על הרואה ירושלים בחורבנה, והוטרדתי במחשבה האם היא נכונה גם למי שאינו מבקר בירושלים אלא חי בה. הייתי הולך ומשנן שורה ועוד שורה מן השיר, כדי לשמור אותן בלבי שאוכל לכתוב הדברים על דף כשאחזור לביתי בלילה.

"חורבן העבר וחורבן ההווה, חיי העבר וחיי ההווה, קינות העבר וקינות ההווה, התערבבו. העיר העתיקה נמלאה תחנות ביקורת של המשטרה לרגל היום הקדוש, וגם אלו הוכרחו להיכנס אל תוך השיר, אחרי שהיו מנסים לעכב אותי ולעמוד על המקום שממנו אני בא ושאליו אני הולך בעברית ובערבית".

הגדה המערבית מאת ענת זכריה

לְיַד תַּחֲנַת הַדֶּלֶק - לְמֵיטִיבֵי טַפֵּס הַיּוֹדְעִים לִמְשֹׁךְ

אֶת גּוּפָם בְּכֹחַ.

לְיַד "קֶרַח 6"- לְנָשִׁים שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ לְפַשֵּׂק רַגְלַיִם,

רַק לְהַפְשִׁיל שִׂמְלָה, לַחְשׂף רֶגֶל.

- לְרָזִים שֶׁעוֹבְרִים לְיַד צִיּוּרֵי הָאוֹפַנַּיִם הַצִּבְעוֹנִיִּים

בֶּחָרָךְ בְּקַלּוּת.

לְיַד "הֵידָד לַכִּבּוּשׁ"- לִזְרִיזִים סְטוּדֶנְטִים מְטֻרְזָנִים

גֶּ'ל בִּשְׂעָרָם, הַמְמַהֲרִים לְהִצָּמֵד לַבֶּטוֹן הַחֲלַקְלָק

וְלָרוּץ.

לְיַד הַמָּגֵן נוֹטֵף הַדָּם וְהַמַּפָּה הַשְּׁלֵמָה - עַל חַלּוֹן הַגִּ'יפּ

"אֲנִי אוֹהֵב אֶת יִשְׂרָאֵל".

וְאֵין סוֹף, יֵשׁ רֵאשִׁית שֶׁנִּמְתַּחַת אָחוֹרָה

וּמַסְפִּיק יֶלֶד אֶחָד קָטָן עִם רוּגַטְקָה

לְהַדְלִיק אֶת כֻּלָּם.

"התנועה הכי קלה עלולה להפר את שיווי המשקל"

כוֹחוֹתנוּ

"אנו לא יכולים להיות חזקים כל הזמן ובכל מקום." אלוף פיקוד מרכז

אֲנִי שוֹכַחַת

אֶת אִידֽנָא, תרקוּמִיָה וֽאדוּרָה

אֶת צִיר 35

אֶת סִיוּר 22

אֶת הַמֵּאָה מֶטֶר מהג'יפ לסוּבארוֹ,

בְּצַד הַכְּבִישׁ

אֶת שְׁלֹשֶׁת החמוּשִׁים,

אֶת הַלּוֹחֲמִים שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ אֶת

מְפַקֵּד הַכֹּחַ

אֶת מֹשֶׁה, אֶת בוּקוֹבזָה שֶׁיָּרָה 3 כַּדּוּרִים

אֶת תְּנוּעַת הג'יפ בִּזְמַן הַיְּרִי

קָדִימָה וַאֲחוֹרָה קָדִימָה וַאֲחוֹרָה.

אֶת הַדֶּלֶת הָאֲחוֹרִית שֶׁנִּפְתְּחָה

אֶת הַנֶּהָג שֶׁשְּׁמוֹ מֵעוֹלָם לֹא

נִכְתָּב בַּדּוּ"חַ אֲנִי שׁוֹכַחַת.

אֶת הַדֹּפֶק הצוארִי הַחַלָּשׁ

22 לְלֹא נְשִׁימָה

אֶת הַחוֹבֵשׁ שֶׁלֹּא בִּצֵּעַ הַחְיָאָה

אֶלָּא הֶחָדִיר עֵרוּי נוֹזְלִים.

אֶת פֶּצַע הַיְּרִי בַּכָּתֵף יָמִין,

יָרֵךְ שְׂמֹאל, בֶּרֶךְ יָמִין

אֶת שְׁנֵי פִּצְעֵי מַעֲבָר הַקָּלִיעַ

בָּרֹאשׁ.

אֶת הדימוּמִים הַתַּת עוֹריים

וּפִצְעֵי הַשִּׁפְשׁוּף בַּפָּנִים

אֶת הַיָּד המושֶׁטֶת אֶל הדֶלֶת

יוֹדַעַת שׁהתְּנוּעָה הכִי קָלָה

עלוּלָה לְהָפֵר אֶת שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל

הֶעָדִין.

אֶת הַשָּׁעָה 21:20

מִי שֶׁרָאָה אֶת הַסְנֶה וְאֵינֶנוּ אֻכָּל

הוֹרֵג אֶת היָפֶה שֶׁבנוּ

וְאיֵך נִלְמַד לָשִׁיר בַּגִּבְעָה

כְּשֶׁאֵשׁ כְּבֵדָה אוֹכֶלֶת

מִסָּבִיב.

למה התכוון המשורר: "אנחנו חיים במקום שאומר לא. בארץ שכל האורות דולקים בה, ובכל זאת אנחנו יושבים בחושך. וכל יום נופל דבר. ואני מסתכלת ואני רואה ואני מוכת סנוורים. אני מלאה באיזה יאוש שנובע מאהבה מוחלטת לבני אדם, ואני כותבת על היאוש הזה. וזה לפעמים כמו לשפוך מים על מדורה - גם אם שופכים הרבה, הם רק הופכים לקיטור. אבל אין פירוש הדבר שאני צריכה להפסיק לשפוך אותם, המחול שלהם חשוב. עמוד עשן בכל יום. גם אם אפשר להעמיד פנים כאילו לא ראינו ולא שמענו, מתפתים להאמין שהלוע שלרגלינו כבר כבה. ועדיין חשכת הפה היא המקום לאויר הפתוח".

מתוך "שירה מפרקת חומה", שירון ערבי-עברי בהוצאת גרילה תרבות, נגד חומת ההפרדה. מובא יחד עם כתב העת "מעיין"