דרושות: עובדות לבית המקדש

אחד ממקומות העבודה הנחשקים ביותר שהיו פה בעבר זה בית המקדש. כולם רצו להיות כהנים - להתלבש יפה, להקטיר קטורת ולקבל תרומות ומעשרות. העניין הוא שהעבודה במקדש הייתה עסק משפחתי של משפחת "כהן", או למעשה - של הצד הגברי שלה בלבד. נשים יכלו להיות דייגות, חקלאיות, לעסוק בריפוי, לקנות ולמכור, אבל לא להיות כהנת. עבודת בית המקדש נעשתה לא רק בטהרה, אלא גם על טהרת הגברים.

בכנס השנתי של מכון פוע"ה, המתקיים היום (ד') בירושלים לרגל חגיגות שנת ה-20 להקמתו, יציג ראש מכון בית המקדש, הרב ישראל אריאל, דרכים לשילובן של נשים בעבודת המקדש ובטקסים השונים.

"יש פעולות שרק כהן יכול לעשות, אבל מה שהותר לישראל לעשות - ההלכה לא מבחינה בין גברים לנשים", מבהיר הרב אריאל. "זה כמעט לא ידוע, למשל, שנשים יכולות להדליק את המנורה. ההכנה אמנם נעשית רק על ידי כהן, אבל לאחר שהוא מוציא את

המנורה החוצה - גם נשים יכולות להדליק. נשים גם יכולות לשחוט את הקורבנות. ידוע לנו למשל שבפסח, כשכל העם חויב לעלות ולהקריב קורבן פסח, לא היו מספיק כהנים שישחטו, וכל אדם מישראל יכול היה לעשות את זה".

כמו כל העם, הנשים חויבו להגיע שלוש פעמים בשנה לבית המקדש וחויבו לאכול קורבן פסח בירושלים, אישה שהיתה בעלת שטחים חקלאיים, חויבה להביא ביכורים וכמובן להגיע לקריאת התורה ב"הקהל".

מלבד האירועים הציבוריים, נשים הגיעו לבית המקדש עם בעיות ושמחות פרטיות. בתפריטי הקורבנות היה קורבן נשי לגמרי וזה הקורבן של היולדת.

הרב אריאל: "בניגוד לעליות ההמוניות שהיו, כשיולדת באה להקריב היא קיבלה תשומת לב מיוחדת. היא הגיעה עד העזרה, על-יד המזבח, הכהן הקריב לנגד עיניה, ואז היא נכנסה לעזרה להתפלל. היא יכלה להגיע סמוך להיכל, לא רחוק מקודש הקודשים. אני מניח שהיום יש מי שיצעק על זה פריצות, מה אישה מסתובבת שם, אבל זה מה שהיה".

אין הפרדה בין גברים לנשים

וכשאישה נכנסה לעזרה, היא לא נכנסה לעזרת נשים, היא נכנסה למקום שלא היתה בו הפרדה בין גברים לנשים. "במקדש לא היו מחיצות", מבהיר אריאל,  "לא היתה שם חלוקה לגברים ונשים. אנחנו קוראים בספר שמואל, שעלי משוחח עם חנה שנכנסה להתפלל. כל השיחה הזו התנהלה כשעלי יושב על-יד מזוזת ההיכל. ואם הם דיברו, אפשר להניח שהם היו קרובים והוא לא צעק לעברה מהצד השני, היא עמדה קרובה אליו.

"היו בעזרה 13 שערים, ואחד מהם נקרא שער הנשים, שמשם הן נכנסו, אבל לא הייתה שום גדר ולא נקבע שום מקום שרק עד לשם מותר לנשים להגיע. לכל מקום שגבר מישראל יכול היה לבוא -  כך גם הן. לא הייתה בעיה גם שאישה תבוא ותשתחווה ארצה.

זה היה טבעי. אין שום ספק שלא הייתה שם ההפרדה שאנחנו מכירים מימינו".

בתקופות שבהן התכנס כל העם לבית אחד, כמו במצוות "הקהל" כשכולם באו לשמוע את המלך מקריא בתורה, נבנו לנשים מרפסות מיוחדות, "אבל לא סגרו אותם בסורגים, לא היה וילון, לא הייתה זכוכית, פשוט סידרו להן מקום כדי שיהיה להן נוח לראות".

ולא רק המחיצות עשו את ההבדל, מה שמבדיל בין נשים שהגיעו להקריב קורבנות לבין זמננו הוא היחס לטומאה וטהרה. "נושא הטהרה היה אז מאוד משמעותי", מסביר הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה, "כל תפיסת הטהרה הייתה שונה. היום מסתירים מצב של נידות. מקפידים שאף אחד לא ידע מתי אישה טהורה ומתי לא, ולכן יש כאלה שגם בתקופה שאישה טהורה מרחיקים מיטות ולא מעבירים מיד ליד על מנת שלא ידעו מה מצבה. בימי המקדש היה מאוד חשוב לדעת את מצבה. חשוב היה לדעת אם היא טהורה, וכך גם יהיה בעתיד. זו תפיסת עולם שנצטרך להתרגל אליה בעזרת ה' גם בעתיד".