היא אמרה שיש לי עשר שנים להפוך לגבר
עכשיו, בגיל 30, כשאני עוצם את העיניים, אני רואה גן אירועים שמתיימר להיות כפרי באיזו דרך צדדית של אזור תעשייה, קוביות חציר ועגלה מעץ וסידורי פרחים ושקיעה קיטשית שצוללת כמו פצצת 100 מגטון על מה שפעם כיניתי החיים שלי. אלה הולכים להיות החיים שלי, החיים בקן הנמלים
עשר שנים עברו מאז. יש לי עבודה. מצאתי גם אשה. היא עדיין לא אשתי, אבל נראה שכולם משוכנעים שבסוף נגמור מתחת לחופה. בינתיים אני דוחה את העניין כמה שאפשר, מניח לו להתיישן ולהצהיב כמו איזה דוח חנייה שתלוי על המקרר ויישאר תלוי שם לפחות עד שבחוץ יפרחו השקדיות. ההבדל היחיד הוא שלדוח חנייה יש תאריך אחרון לתשלום. בכל הסיפור הזה של הטבעת, הדדליין תמיד נראה לי גמיש מאוד. נשק יום הדין, כפתור אדום שאפעיל יום אחד בלב כבד, רק לאחר שאשתכנע שכל החלופות הדיפלומטיות עלו בתוהו.
היום הזה נראה קרוב מאוד. נגה, חברה שלי, הזכירה לי כבר כמה פעמים שאני חייב לה טבעת. היא לא בנאדם נוח במיוחד, אבל אני אוהב אותה. אני מניח שכשמישהי נראית ממש טוב אז אפשר להתפשר על האישיות שלה. ובואו נגיד שאם ייחלקו פתאום גביעי הוקרה קטנים על אישיות, אין לה מה להגיש מועמדות.
אולי נגה בכלל בסדר וזה אני דפוק
הנה אני שוב מגזים, מחשבות אכזריות. על מי אני עובד – גם אני לא הולך לקבל פרס חיים על מזג טוב. אני בלתי אפשרי. אולי נגה בכלל בסדר וזה אני דפוק. ואולי זה בכלל משהו שגדול ממני, גדול יותר מכל אחד אחר שיש לו אשכים. אולי יש איזו סיבה אבולוציונית קדמונית שגורמת לך לחשוב בגיל ארבע שבנות הן איכסה. אולי אתה אף פעם לא תהיה חכם יותר ממה שהיית בגיל ארבע. ילדים לא משקרים. יותר נכון, האינסטינקטים שלהם לא משקרים. בגיל ארבע אתה מבין שמשהו פה לא יכול לעבוד. בעיסה הקטנה והבתולית שנקראת המוח שלך אתה רואה תמרורי אזהרה ענקיים, אבל אין לך את היכולת לציית להם.
אולי בגיל ארבע, כמתבונן תמים מבחוץ על תחלואיו של העולם, אתה יכול כבר להבחין שנשים אוהבות לדבר, אבל גברים לא אוהבים להקשיב; שנשים רוצות לשנות דברים שגברים לא מודעים לקיומם. שנשים דורשות המון תשומת לב, ושגברים רק רוצים שיעזבו אותם לנפשם.
מצד שני, אלו אופציות יש לי? הכל שאלה של השקפה. הנה אני שוב עוצם את העיניים ועכשיו אני רואה שם יציבות, חום, צחוק של ילדים, ארוחות משפחתיות ודילים לקפריסין בחגים. מה בכלל יש לי נגד קפריסין? זה לא שמחכה לי משהו יותר טוב מקפריסין שם בחוץ. אלה החיים, אמר לי פעם אבא. אתה קם בבוקר, הולך לעבודה, חוזר הביתה אל האשה והילדים. כל השאר הם בגדר מותרות.
בלי הטבעת כל החיים האלה יסתכמו בכמה ארגזי קרטון
ואם אני לא אתן לה את הטבעת, מה יהיה אז? ארגזי קרטון, זה מה שיהיה. הכל יילך לארגזי קרטון. ספלים מאויירים עטופים בעיתונים, ספרים, חבילה של מצעים, בגדים, צלחות וקעריות לקורנפלקס וכוסות יין ופותחן לתירס ומאפרת חרסינה מכרתים, עבודות ותיקים וקלסרים וחשבונות. המחשב שלי, מנורת הפלורסנט שלא תמיד נדלקת. נעלי הכדורגל, הטלוויזיה הקטנה, השעון המעורר, קוצץ הציפורניים, מיקרוגל ואפטרשייב ותרופות שפג תוקפן. מתנות ותמונות ומכתבים – כל החיים האלה יסתכמו בכמה ארגזי קרטון ובשכבות של מסקינגטייפ.
הנה אני שוב מזדחל אל המיטה. השינה שלה עמוקה. אני מתקרב אליה, מנשק את הצוואר הברבורי, שולח יד אל הרגליים החמות. עכשיו, כשאני נצמד אליה ומריח את העור שלה, את השיער, את הזיעה המתוקה, אני באמת מרגיש שזה הבית, המקום שאני תמיד רוצה לחזור אליו, פינה בלב שמוצפת באור בהיר ומסנוור בכל פעם שאני מעז להיכנס אליה.
הלילה כבר ירד, ותיכף אני נרדם. מחר יום חדש. מחר, כשאהיה בן 30, אני רוצה להסתער על החיים, להתרוצץ בחום השמש. מחר בטח שוב אחשוב על החברה ההיא של אחותי.
- אודי הלוי הוא גיבור ספרו של גיא צדיק, "נמלים הולכות בטור", שיצא לאור בהוצאת מטר. צדיק, עיתונאי ספורט, משרטט בספר את דמות הגבר הישראלי החדש.
לפנייה לכתב/ת 
