החשש מנישואים עם ערבים הוא חשש קיומי?

אני מנסה לעקוב אחרי ההיגיון המעוות שלהם. ערבים, כך אומרים ברחובות שלנו, לא מחזרים אחרי יהודיות אלא מפתים אותן. בנות ישראל שמתאהבות בערבים חייבות להיות בנות תמימות שנופלות בפח. מבטיחים להן הבטחות שקריות והן, פתיות אומללות, מאמינות לכל מילה. לפי ההיגיון הזה, ערבים לא יכולים הרי להרשים באישיות שלהם, אלא בהבטחות שהם לא מתכוונים לקיים. אחר כך, ממשיכים המקטרגים ואומרים, הם כולאים את בנות ישראל התמימות בכפרים ומאלצים אותן ללדת ילדים. לשיטתם, לא ייתכן שבת ישראל תרצה מרצונה החופשי ללדת לערבי. אמרנו כבר שהיא לא באמת מאוהבת, כי איך אפשר. יהודיה שנשואה לערבי, היא מבחינתם אשה שחייבים לחלץ. ערבי שחושק ביהודייה הוא בעיניהם טרוריסט, וערבי שמבלה בברים בתל אביב הוא פצצה מתקתקת.

איפה כאן גזענות, אומרים מפגינים לעיני המצלמות, הערבים שונאים אותנו. מדובר בעובדות, לדעתם, לא בהכללות. בלתי נתפש. הערבים הם אמנם בני אדם כמונו, ויש גם את ואהבת את הגר אשר יושב בקרבך, אבל ערבי נשאר ערבי. עובדה, הם אומרים, למה הם מסתובבים בקניונים שלנו ובמרכזי הבידור שלנו, אם לא כדי לפתות יהודיות תמימות?

אבל, אולי, איכשהו, יש צדק מסוים בגיבוב המעוות הזה. אולי, במצב הביטחוני שלנו, במצב שהערבים רוצים את הארץ בדיוק כמונו, יש משהו בחשש מנישואים בין ערבים ליהודים? ובינינו, כמה מאיתנו, היהודים, מוכנים שהילדים שלהם יתחתנו עם ערבים? המפגינים מדברים בגלוי ובגסות בלתי נסבלת, אבל האם הם לא מבטאים מחשבות כמוסות של רוב היהודים? סקר שנערך באחרונה בישראל מצא שרוב היהודים לא רוצים שכנים ערבים לידם. זה לא אומר גם משהו על הגישה כלפי נישואים איתם? האם החשש מנישואים עם ערבים הוא חשש קיומי, או גזענות לשמה?

הם מאיימים להשתלט על הביציות שלנו?

הערבים, לפי דברי המפגינים, מאיימים על ישראל מבחינה קיומית. הם לא מתכוונים לאיום צבאי. אנחנו מבחינתם בכל זאת יהודים, לכן אין סיכוי שערבים ינצחו אותנו. החשש שלהם הוא מסרטן ההורס את הגוף מפנים. לדבריהם, כמו שהערבים מאיימים להשתלט על הדירות שלנו, כך הם מאיימים להשתלט על הביציות שלנו.

אבל, הסכנה האמיתית של עם ישראל, במובן של התבוללות, אם קיימת סכנה כזו בכלל במדינת ישראל, היא נישואים עם גויים אחרים, לא עם ערבים. למה לא שומעים מילה רעה אחת על השבדיות, על האמריקאים, על האנגלים ועל הצרפתיות?

אולי, יכולים להגיד, הסכנה הקיומית של המדינה היא לא בהתבוללות, אלא בכך שהרעיון הציוני עומד בסתירה לרעיון של לאומיות ערבית. נוצרים חיכוכים אלימים ואידיאולוגיים שיכולים לצייר את הנישואים עם ערבים כבעייתים יותר מנישואים עם אחרים.

אבל, איראן, לא הערבים בארץ ומסביבה, מהווה היום את הסיכון הקיומי מספר אחד על ישראל, אולי אפילו היחיד, והאיראנים הם מוסלמים, בדיוק כמו הערבים, והם שיעים ברובם, בני הדת של חיזבאללה. אז למה האיראנים, האזרחים מן השורה, לא גורמים לנו רתיעה כזו כמו הרתיעה מהערבים?

אכן, האיראנים לא מסתובבים בתוכנו, אבל, דווקא משום כך, האיראנים אמורים להפחיד יותר. ערבים מארצות ערב שנפגשים עם ישראלים אומרים, לאחר היכרות לאו דווקא מעמיקה, שהם מתפלאים, שלפני כן חשבו שהישראלים הם מפלצות. המרחק מעצים את הדימוי הרע, לא הקירבה.

קשה להשתחרר מהרושם שלא מדובר בסיבות אובייקטיביות לחשש מנישאים עם ערבים, אלא בדעות גזעניות. הגורם הביטחוני הוא לא ההסבר לגזענות. הוא התוצאה שלה.

גזענות הולכת טוב עם חששות קיומיים. מחקו את המילה "ערבים" מהתכנים של ההפגנות האחרונות ושימו במקומו את המילה "שחורים" - ותראו שאין הבדל. גם בארצות הברית, לפני לא כל כך הרבה שנים ובמידה מסוימת גם היום, השחורים נתפשים כמי שמפתים נשים לבנות תמימות, לא מחזרים אחריהן.

אצלנו היועץ המשפטי בוחן עדיין היבטים גזעניים

אם אני כבר משווה, אפשר אולי להשכיל ממאמר של בריאן פאול שהתפרסם בתחילת החודש ב"לוס אנג'לס טיימס". ב-1948, הרעיון של נישואים בין שחורים ללבנים היה בלתי נתפש, מעבר לדמיון אפילו. מעט הסקרים שנערכו באותה תקופה מראים שהאמריקאים התנגדו לכך כמעט פה אחד. השינוי שהתחולל הוא תוצאה של פסיקת בית המשפט העליון בקליפורניה (Perez vs. Sharp) האומרת שהאיסור על נישואים בין גזעים מנוגד לחוקה של ארצות הברית.

הפסיקה הזו גרמה למספר מדינות בארצות הברית לבטל דברי חקיקה האוסרים על נישואים מעורבים, אבל השינוי המשפטי המכריע היה ב-1967. פסיקה של בית המשפט העליון של ארצות הברית (Loving vs. Virginia) פסלה סופית את כל האיסורים על נישואי תערובת.

איפה אנחנו ואיפה הם. אצלנו, היועץ המשפטי בוחן עדיין היבטים גזעניים. בינתיים, עד שהוא ימצא או לא ימצא, הרעיון של פיתוי בנות ישראל התמימות צובר תאוצה, ושליטי הארץ מפחדים להגיב מיידית, בכל מקרה לא לפני שהם יקבלו חוות דעת של יועץ תקשורת. ואצלנו הולכת ונעלמת ההבחנה בין מה שמותר לחשוב לעצמך בלבד, לבין מה שמותר להגיד ולהפגין בחוצות.