עברה כריתת שד בשל סרטן - והצטלמה בעירום

לפני כ-16 שנים גילתה קרן גראס (57) כי היא חלתה בסרטן השד. מאז ועד היום ההתמודדות שלה עם המחלה הייתה שונה מזו שעליה אנו שומעים בדרך כלל. עוד לפני שהגיעה התשובה הסופית כי אכן מדובר בגידול סרטני כבר הודיעה גראס לרופאים שהיא רוצה כריתה מלאה של השד, ומאז ועד היום לא ביצעה ניתוח לשחזור, מבחירה.

אך השוני בהתמודדותה של גראס עם המחלה לא מסתכם בכך. כחלק משיקומה האישי ומרצונה להוכיח לנשים החולות בסרטן שד שהחיים ממשיכים גם לאחר הכריתה היא החליטה להצטלם בעירום מלא, ולהראות לעולם את מה שנשים בדרך כלל משתדלות להסתיר. הצילומים מוצגים ביצירת המולטימדיה של הצלמת ענבל רוז, המוצגת בתערוכה "עדות מקומית" במסגרת התערוכה לצילומי עיתונות 2010, שכוללת גם את התערוכה הבינלאומית world press photo.

"לאחר הכריתה של השד הפכתי לאישה שלמה", היא מסבירה את ההחלטה. "לפני כן לא אהבתי את הגוף שלי, לא אהבתי את עצמי ובטח ובטח שלא העלתי על דעתי להצטלם בעירום. אחרי הכריתה זה התהפך לחלוטין והגעתי להשלמה עם הגוף שלי, כשלחלק מאותה השלמה זכיתי בעקבות הצילומים בעירום. אני מקווה שהצילומים האלו יעזרו גם לנשים אחרות להשלים עם עצמן".

"תוך 24 שעות מהממוגרפיה - עברתי כריתה מלאה"

כאמור, מאבקה של גראס בסרטן השד החל לפני כ-16 שנים, כשהייתה בעיצומו של משבר אישי קשה. היא הרגישה בליטה קטנה, "בגודל של אפונה" כפי שהיא מתארת זאת, מעל הצלע העליונה, ממש בסמוך לשד השמאלי. "מיד אחרי שהרגשתי את הבליטה בפעם הראשונה הלכתי למרפאה בקיבוץ רבדים, בו אני מתגוררת, כדי לבדוק במה מדובר", נזכרת גראס. "האחות שבדקה אותי במרפאה אמרה לי שזה שום דבר ושאני יכולה להיות רגועה, אבל אותי זה ממש לא הרגיע. למחרת הלכתי לרופאת נשים והיא אמרה לי את אותו הדבר, אבל בכל זאת הרגשתי שמשהו לא בסדר והחלטתי ללכת למומחה לשד. אחרי שהוא בדק אותי הוא אמר לי שברור לו שזה שום דבר, אבל שאם אני רוצה להיות בטוחה הוא יכול להפנות אותי לממוגרפיה".

קרן גראס בצילומיה של ענבל רוז‏ (צילום: ענבל רוז)

1

2

3

4

5

6

7

גראס החליטה להקשיב לתחושות שלה וכבר למחרת בבוקר התייצבה במרפאה לבצע את הבדיקה. "משהו בי צעק, משהו שנגד כל היגיון של כל המומחים ואנשי המקצוע, ואני החלטתי להקשיב לו", היא מתארת את מה שגרם לה להתעקש ולבצע את הבדיקה. "והתברר שהקול הזה צדק. עשיתי את הבדיקה באותו הבוקר ומיד אחריה אמר לי הרופא שהסתכל על הצילום שהוא מודאג ושתוך חודש אני צריכה לעשות ביופסיה".

גם כאן גראס החליטה שהיא לא מבזבזת זמן והייתה נחרצת בבקשה שלה. "אמרתי לו שלמחרת בבוקר אני מגיעה לביופסיה ושאם יש תא אחד נגוע בסרטן אז אני רוצה כריתה מלאה, וזה בדיוק מה שקרה. הם ביצעו את הביופסיה וגילו שמדובר בתאים סרטניים ובאותו הניתוח כרתו לי את השד. תוך 24 שעות מהרגע שראו משהו חשוד בממוגרפיה כבר עברתי כריתה מלאה".

-ההחלטה לבצע כריתה מלאה היא לרוב משהו שנשים מתחבטות לגביו במשך תקופה ארוכה, אבל את קיבלת אותה תוך דקות. למה?

"כי אני באה מרקע של רפואה קונבציונלית ובאותם ימים האמנתי ברפואה הזו. ידעתי שאם יש סרטן צריך להוציא אותו מיד ואין מה לחשוב פעמיים. האמנתי שזה מה שאני צריכה לעשות כדי להציל את החיים שלי. אחרי הכריתה עברתי סדרה של שישה טיפולים כימותרפיים ו-35 הקרנות. הייתי בת 39, שזה גיל צעיר יחסית, בטח שבאותם ימים,  לסרטן שד, עם שלושה ילדים בבית ורציתי לחיות".

-היום היית מקבלת את אותה ההחלטה?

"אני לא בטוחה. היום אני כבר יודעת שיש שיטות לשלוט על הגוף, טכניקות של הרפואה האלטרנטיבית, ואני מאמינה שהייתי מנסה אותן לפני שהייתי פונה לעשות כריתה. אבל בזמנו כל מה שהיה קשור ברפואה האלטרנטיבית היה מוקצה ולכן לא חשבתי שיש לי אלטרנטיבה".  

-ומעולם לא חשבת לבצע שחזור? 

"הרעיון של שחזור מעולם לא בא בחשבון, כי חתיכה של עור זו לא המיניות שלי. החברה המערבית מדגישה את השדיים והשיער הארוך והגולש כמיניות אצל אישה, אבל זה לא נכון. מיניות זה משהו שבא מבפנים, והיום אני שלמה עם עצמי".

"המיניות והיופי לא מסתיימים אחרי הכריתה"

ההבנה של גראס כי המיניות שלה לא קשורה בשד הכרות הגיעה, לדבריה, זמן קצר יחסית לאחר שעברה את הכריתה. "חודש וחצי בערך אחרי הכריתה ראיתי בעיתון תמונה קטנה של אישה שעברה כריתת שד", נזכרת גראס. "היא עשתה קעקוע באיזור הצלקת ונראתה לי יפיפייה. ואז החלטתי שגם אני רוצה להצטלם בצורה כזו והתחלתי לצלם את עצמי בעירום".

במשך שנים ארוכות צילמה גראס את עצמה בעירום, וכך החלה להשלים עם הגוף שלה ולאהוב אותו, כפי שהוא. ההחלטה להצטלם לתערוכה של צילומי עירום התקבלה במקרה, לפני מספר חודשים, לאחר שפגשה את הצלמת ענבל רוז. 

"באוגוסט של השנה שעברה שתי בנותיי, נועה ומיכל, התחתנו בתוך יומיים כשענבל הייתה הצלמת בשתי החתונות", מתארת גראס. "כשהיא הביאה את האלבום של מיכל, בתי האמצעית, ראיתי שבחלק מהתמונות שהיא צילמה בתוך הבית היא קלטה חלק מאוסף הצבים שלי, שכולל 400 צבים שאספתי במשך השנים ושמסמלים עבורי המון. כשראיתי את זה עלה לי הרעיון לבקש מענבל לצלם את הצבים שלי, כדי שתהיה לי מזכרת, וכשדיברתי איתה על כך היא הציעה שנקשר בין הצבים והמשמעות שלהם עבורי, העובדה שאם הם לא יוציאו את הראש מהשריון שלהם הם לא יתקדמו לשום מקום, ובין הסיפור של הסרטן".

-היה קשה לך להיחשף ככה בפני ענבל?

"להיפך, היה לי ממש כיף. ענבל הייתה מאוד רגישה וזו הייתי

אני שהתעקשתי על העירום. אמרתי לה שזה חלק בסיסי בתערוכה כזו".

-איך אנשים מגיבים כשהם רואים את הצילומים?

"אני גיליתי שיותר קשה לנשים עם הצילומים האלו. לא קל להן לראות את החוסר של השד. אבל אני חושבת שבתמונות רואים שאני אישה שמחה, אופטימית כרונית, ושאני נהנית מכל יום. ברור שיש גם רע ושיש קושי, אבל אני מאמינה שתמיד אפשר להתמקד בקרן אור קטנה. המטרה שלי בצילומים האלו היא שנשים יבינו שסרטן זה לא מוות ושהמיניות והיופי לא מסתיימים אחרי הכריתה. אנחנו יכולות לבחור להסתכל על הקושי או לבחור בשמחה. לפני הסרטן לא הייתי מעיזה להצטלם בעירום, וזו הסיבה שאני אומרת שהסרטן עשה לי רק טוב בחיים". 

-ואיך הגיבו ילדיך?

"הם כבר מכירים אותי ויודעים שיש להם אמא לא הכי שגרתית בעולם. אני לא ביקשתי מהם אישור, אבל הסברתי להם ודיברתי איתם לפני שהצטלמתי. אמרתי להם שזה חלק מתהליך הריפוי שלי והם קיבלו את זה. הם סומכים עליי".

התערוכה "עדות מקומית " תוצג עד ה-15 בינואר 2011 במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב