הוא שותה עראק ורוצה שאהיה נחמדה אליו
"את מקבלת מספיק כסף בשביל לכתוב עליי כמה סיפורים נחמדים, אבל אני מתכוון ממש נחמדים, לא בסגנון המעפן הזה שלך על זיונים וכל החארטה, תתביישי לך, אשה בגילך, שככה הולכת ועושה שטויות במקום להקים בית בישראל", אמר לי
שמחה בן טובים יושב במשרד שלו בפתח תקווה, מלטף את הבטן העצומה שלו ורוצה שאהיה נחמדה אליו.
"כמה נחמדה?" אני חושבת במונחים של 'מה ייצא לי מזה'.
"לא יודע. נעבור על הפרטים אחר כך. למה שלא תמזגי לשנינו קצת אניס ונכיר יותר טוב, אה, צדיקה?" הוא נותן לי חיוך פוזל ומצביע על השולחן הקטן שעמד מבויש בפינה וכמעט כרע תחת נטל בקבוקי העראק המאובקים שניצבו עליו, מחכים לראות מי יעז להשתמש בהם.
אני שונאת עראק. זה כמו עמבה. הריח לא עוזב אותך אחר כך איזה יומיים. אבל מזגתי בשקט. שאני אתווכח עם הנציג הכי חשוב של העולם התחתון? הבאתי לשנינו את המשקאות, עושה כמיטב יכולתי לא לדרוך על תמונות הבאבי סאלי החייכן שהיו מפוזרות בנדיבות בכל מקום, ליד ספרי הקבלה המעוטרים זהב, ספרי החומש המודרני וספרי התהילים בעריכת הרב גרשון מנחוס. אין מה לדבר. בעולם שלמטה יש הרבה כבוד לעולם שלמעלה.
"תראה", אמרתי כשהתיישבתי, "אני יודעת שהזמן שלך יקר" (כן, בטח) "אז אני רוצה שנתקדם, אני..."
"כמה?" נבח המאפיונר.
"אה... תראה... אני לא בדיוק יודעת מתי אוכל להחזיר..."
"כמה?!" הוא הביא כאפה לשולחן השיש החום המכוער שלו והבהיל עוד כמה צילומים מטושטשים של הרב בטל קורבנו. אני משחקת באש. הפעם באמת נסחפתי. אני והשטויות שלי.
"אני צריכה 70 אלף לפחות לחצי שנה", פלטתי במהירות, משננת בלב את ברכת הבית מתוך הכרזה הענקית מאחוריו.
מה זה 70 אלף בשביל מאפיונר שעושה את זה בהליכה ברגל
שמחה בן טובים עיכל את המידע. בינינו. מה זה 70 אלף בשביל מאפיונר שעושה את זה בהליכה ברגל חמש דקות לבית של הצדיק ממול שהבטיח לו קמע של אברהם אבינו ופישל.
"לא!" הוא אמר בסוף.
"אה... לא הבנתי. לא? כלומר, לא? אתה לא מוכן?" מה קורה כאן. המיתון הגיע גם אל המאפיה?
המאפיוז הרים עיניים אל התקרה מכוסת המראות. בטח מצלמות. עוד פריק של "האח הגדול". אחר כך הוא הסתכל עלי ואמר בקול רגוע: "אני אגיד לך את התנאים שלי אבל תקשיבי לי עד הסוף לפני שאת קוטעת אותי. שמעתי כבר על האופי המחורבן שלך".
האופי המחורבן שלי הגיע עד למערות העולם התחתון? שותקת. שותקת.
"אני נותן לך 100 אלף. את לא מחזירה כלום. שקט אמרתי! את לא מחזירה כלום, ובתמורה את כותבת עליי כמה סיפורים סבבה בטור שלך. זה הדיל. מה את אומרת?"
"תחזור שוב?"
"נתן!" שמחה כבר היה הרבה פחות שמח. הוא שאג לאיזה טיפוס מגודל שעמד כל הזמן בחוץ והקשיב בלי בושה. עכשיו הוא נכנס ועמד מעליי. הר אדם עם חולצת קטיפה אפורה וקרחת עצומה. גם הוא לא היה ממש שמח. הוא שם ידיים על המותניים שלו והסתכל עלי באיום.
"תקשיבי. גיברת בלה פלורה. כי ממש אין לי חשק לחזור על זה שוב, כן? אז ככה. את מקבלת מספיק כסף בשביל לכתוב עליי כמה סיפורים נחמדים, אבל אני מתכוון ממש נחמדים, לא בסגנון המעפן הזה שלך על זיונים וכל החרטה הזה, תתביישי לך, דרך אגב, אשה בגילך, שככה הולכת ועושה שטויות במקום להקים בית בישראל. אבל אני זה לא ענייני. כן. אני מה שחשוב לי זה שיחזור השם הטוב לעולם שלנו. מלכלכים עלינו כל יום בעיתונים ומוציאים עלינו שם רע ואין אף אחד שמוכן להוציא אותנו צדיקים כמו שאנחנו. רק כשרוצים במשטרה לפתור בעיות שאף שוטר אימפוטנט לא מצליח, רק אז הם באים אלינו, אבל לפרגן? זה לא. אז אני צריך מישהי כמוך, שלא מפחדת מאלוהים, תתביישי לך. שתחזיר לנו קצת את התדמית הטובה שהלכה לנו. מה את אומרת. את גם ככה מחפשת עבודה עכשיו, לא? את יכולה לראות בזה את הג'וב החדש שלך. נעשה ממך כתבת הבית. אה? חה חה חה..."
ממש מבסוט מעצמו זה.
לא לקח לי הרבה זמן להתאושש. ווירדים של העולם התחתון או של העולם הבינוני הם אותו דבר. כולם מדברים ומבינים שפה אחת. עכשיו נרגעתי לגמרי.
נראה לך שאני אמכור את האמנות שלי בשביל כמה שטרות?
"קודם כל, זה בלה פלור, נעים מאוד", אמרתי בחיוך, "ושנית, אין דיל, חתיכת פסיכי. מה נראה לך? שאני אמכור את האמנות שלי בשביל כמה שטרות? שמעת בחיים שלך על יושר זנותי? סליחה, אמנותי?!"
זהו. הכנסתי לו!
"150 אלף. דיל אחרון. או שאת לוקחת את זה או שאת מקבלת ממני 20 אלף בתנאי החזר קצוצים, אם את מבינה למה אני מתכוון".
"לוקחת!" אמרתי במהירות וקמתי כדי לסמן שהראיון נגמר. נתן הגורילה הנחית אותי בחזרה על הכסא. בוסית אני כבר לא אהיה.
"יופי. ילדה טובה. את יכולה להתחיל היום. נתן ייתן לך עכשיו מקדמה עם חצי מהסכום. החצי השני יבוא כשאראה שהיחס בעולם שלך מתחיל להיות יותר סבבה לעולם שלי. תענוג לעשות איתך עסקים, גיברת בלה פלורה. שאי ברכה ותתחפפי לי מהעיניים".
לקחתי מנתן את המעטפה ויצאתי לשמש החורפית. מצמצתי בעיניים כדי להתרגל אל האור.
ההרגל שלי לשפוט כל דבר וכל אחד צריך באמת להיפסק. עד היום אף אחד פשוט לא נקב בסכום הנכון.
זה הכל.
לפנייה לכתב/ת 
האופי המחורבן שלי הגיע עד למערות העולם התחתון?
צילום: Index Open
מומלצים
