האביר הנצחי

ספרו של אמנון לורד "רצח בין ידידים" הוא ביוגרפיה מרתקת של אחד מגיבורי התרבות הישראלים הבולטים ביותר, אורי אבנרי. האירועים הגדולים והקטנים מאז הקמת המדינה ועד היום משתרעים כאן כמרד שבו אורי אבנרי, האביר הנצחי אשר אינו עומד בשום קריטריון פוליטי, משחק תפקיד  חשוב במלחמה האבודה בה לחם. אבל בסופו של דבר אבנרי נכשל. כמו שאנשים צודקים מדי, כושלים תמיד.

אבנרי לא תפס שהרע בעולם נולד מרעיונות נעלים. כאשר היה בתחילת דרכו, הוא חשב במונחים של האומה העברית, של המרחב השמי, בגלל שהושפע מהלח"י ובאותה בעת מהרעיונות הכנענים. לורד בספרו המדויק והחשוב, פורש יריעה כתובה בכאב של מי שהיה במחוזות של אבנרי, שינה את דעתו, וכותב כתב ביקורת, שכולו חיבה עמוקה לאדם אותו הוא מנסה להבין.

נעוץ בכל פינה

כל מה שאירע כאן בשישים השנים האחרונות עובר כסרט מצולם שאבנרי נעוץ בו, לעתים לא בראש הדברים החשובים שאירעו, אך תמיד נוגע בהם. אבנרי לא היה אף פעם איש חד ממדי. תמיד היה לו מה לחדש, אך תמיד היה גם מעט מיושן בדרכו. יש האומרים שלדמותו יצרים אפלים - כמו שנהג לתאר אותו שותפו שלום כוהן, כפיהרר - אבל מה שהציל אותו הוא כנראה הרציונליזם שלו. מדובר על מתמטיקאי של אסונות גדולים ותקוות ענקיות.

אבנרי עמד בראש החץ של מאבק השמאל בארץ אף כי לא היה איש שמאל. הוא חי מרחק רב משמאל אידיאולוגי או מפלגתי וכך יצר גם את עיתונו, "העולם הזה", עיתון שהיה מהפכני אבל חסר תווית. עיתון שהיה מצד אחד שלום וצדק, ומצד שני רכילות מבישה.

הוא חזר ממלחמת העצמאות פצוע אחרי שכתב שיר הלל ללוחמי תש"ח, אבל עם חזרתו נולד בו הרעיון שדבק בו כל חייו: למחוק את "פרק היהדות מלוחות הפלדה של הגזע העברי". כלומר, לחולל מהפכה נגד אלה ששלחו אותו להילחם. הוא רצה התחלה חדשה, ורצה שדור הלוחמים ינהל את המדינה שהקים.

בספרו המתעד והמבריק, מעלה לורד את פרשיות סנה שעבר לשמאל הקיצוני, כי חשב שהמערב שקע ולא יקום עוד, ואת פרשת קסטנר שאבנרי פעל בעקבותיה באכזריות ובחוסר זהירות. אבנרי שהיה בין ממציאיה של "הפעולה השמית", התחבר להרבה תנועות קיקיוניות שפרחו אז, לשם האדרת הרעיון המרכזי שפיקה בו כל חייו המבוגרים: להקים בארץ ישראל ממלכה עברית, ולסלק את דור המנהיגים "היהודונים" אשר שלח את הצעירים לקשה במלחמות ישראל.

נכשל במאבק האישי, אך השפיע על דורות רבים (עטיפת הספר)

המדינה שהגה לא הייתה קהילה דתית אלא עברית, ישראלית. מדינה שתשתלב במרחב. שתביא פדות גם לערבים. שתהיה סקסית כמו הצד האחורי של "העולם הזה" או כמו המצעדים הנאצים שהתלהב מהם בילדותו בגרמניה. אמנם המאבק האישי שלו נכשל, אך יחד עם זאת דורות רבים של צעירים הושפעו מ"העולם הזה" ומדרכו של אבנרי, וזנחו אותו, בדרך כלל לטובת איזה בלון ריק אחר של קיקיוניות פוליטית, ואפילו בוגדנית.

השמאל הבלתי מוסרי

השמאל הישראלי התרחק מאבנרי, כי להיות איש שמאל בעולם, נחוץ להיות איש המאמין במוסר ועושה מעשים לא מוסריים. אך אבנרי לא היה ואינו איש של מוסר, אלא איש של מה שנכון היום ואינו נכון מחר.

מה שלורד משאיר לקוראים להבין, הוא את הדמות הצברית שאבנרי העריץ. הפרוסי העברי, המשה דיין שהתנ"ך שלו הסתיים בדויד המלך ושמרד בנביאים שהם מקורה של היהדות. אותו ה"אליק שנולד מן הים" של משה שמיר, אותו עם חדש צעיר, המשולב בתנועות מהפכניות. כמו המהפכנים האלג'יראים, או מהפכני נאצר, או המהפכה הקובנית של קסטרו.

השם "אורי", כותב לורד, הוא ה-אורי של "אליק שחזר מן הים". שלא הייתה לו היסטריה יהודית. שחזר לקדמוניות ארץ ישראל, שלא היה לה המשך אמיתי. את השם אורי קידשה גם רחל המשוררת, ואבנרי בסופו של נישא אף הוא לרחל, אבל אחרת. כל מה שאפיין את היהודים אלפיים שנה ניצח אותו ובעצם את כולנו: היי טק. או יותר נכון: הדרך ללכת עקום, לנסוע באור אדום, להתקרבן ולחרוד.

השרידה כדרך חיים במשך אלפיים שנה הביאה את ניצחון החנונים על פני גיבורי הפלמ"ח וגיבורי הכנענים. הניצחון היהודי על "נמרוד" של סמל העבריות, הוא מפלה איומה לדרך בה הלך אבנרי ששימש דורות אחדים כנביא. אבל הניצחון עליו לא היה מתאפשר לולא היה שם אבנרי, כקטליזטור של אביר גרמני כנעני על סוס לבן, שלחחם נגד כל העוולות, אך בלבו התחבר לגדולי הרוצחים הגדולים: סטלין או מאו, שניצחונותיהם שפכו נהרות של דם, שכן הייתה להם, כמו לאבנרי עצמו, מעין רוחניות מקוממת.

קיוסק ברחוב 96

אני רוצה להוסיף משהו אישי. הכרתי את אבנרי שנים רבות. בשנות החמישים המהפכניות לא הייתי כאן. את מה שידעתי על הארץ ידעתי באמצעות "העולם הזה" שנמכר אז בקיוסק ברחוב 96. אחרי שובי יצא לי לפגוש את אבנרי לא מעט פעמים. ב-68 ישבנו חבורה גדולה בקפה סולטן ז"ל ברחוב פרישמן, ואבנרי טען בלהט שכמעט שכנע את כולנו, שעוד רגע קט אמריקה תוציא אותנו מן השטחים.

אני זוכר לו את חסד ההפגנות בגליל בשנות השישים כאשר היינו מעטים, זוכר את נאומיו חודרי השריון ואת אומץ לבו.

אבל גם את העוול שגרם לאנשים בעיתונו. בסופו של דבר אבנרי נוצח לא על ידי השלטון שכה תיעב, אלא על ידי היהודים.

לפני חודשיים השתתפתי בהפגנה נגד הגזענות וידידי ספי רכבלסקי, שארגן את ההפגנה מול מוזיאון תל אביב הישן, שבו נקראה לראשונה מגילת העצמאות, הזמין את אבנרי לדבר. במשך שנים אחדות השמאל, או מה שנקרא השמאל, אינו מזמין את אבנרי לנאום. הוא נשאר בודד ויפה מראה לעת זקנה. והוא דיבר.

הייתה זאת פעם ראשונה ששמעתי אותו נואם כשקולו רעד. הוא היה נרגש מן המעמד שבו מאתיים אנשים זקנים ועייפים ומאה צעירים מתנועות הנוער, נאספו להפגין מול עם אדיש. אבנרי התרגש למרות שנאם בעבר מאות נאומים שנחצבו באבן, והיה משהו עצוב אבל כובש בעמידתו.

הוא עדיין חולם על צדק אך לא על מוסר. הוא חולם על תקוות שהתבדו. אמרתי לו 'אורי, הרי אני פסימיסט לגבי מה שיקרה כאן', והוא אמר, 'אתה תמיד היית פסימיסט אבל אני תמיד הייתי אופטימיסט'. כלומר הוא עדיין נמצא באמצע הדרך, גם עכשיו, בגיל 86.

"רצח ביו ידידים" הוצאת "דני ספרים". 290 עמ'