מצאתי את עצמי בדייט עם ג'ורג' קוסטנזה
רק נכנסנו לבית הקפה והוא החליף שולחנות שלוש פעמים, יש לו דעות מוזרות על טיסות והרגלי אכילה מטרידים. אבל השיא הגיע כשהוא תיאר באוזניי את אשת חלומותיו
זה היה אחד הדייטים הכי הזויים שהיו לי בחיים. לרגע הייתי בטוחה שאני נמצאת בפרק של סיינפלד, ושמי שיושב מולי הוא בעצם ג'ורג' קוסטנזה. אנחנו נפגשים בבית קפה בתל אביב ונכנסים במהרה פנימה בגלל החורף הגשום והקר שהגיע לביקור קצר.
בכניסה לבית הקפה ג'ורג' מהסס. הוא מוביל אותי לשולחן אחד, אחד כך קם ומוביל אותי לשולחן אחר, אבל גם שם לא נוח לו. "מה העניין?" אני שואלת.
"חם. חם לי. אני לא יכול, אני חייב למצוא מקום קריר יותר", הוא מתנשף, אדום כולו.
ההתנהגות שלו קצת מוזרה, בהתחשב בעובדה שבחוץ משתוללת סערה ויורד גשם. הוא מחליט לבסוף להתיישב בכניסה לבית הקפה ולנסות לספוג קצת רוח מבחוץ. סוף סוף הוא נרגע, אבל עכשיו אני זו שעצבנית, כי בכל פעם שמישהו פותח את הדלת אני חוטפת מכת קור לפרצוף.
ג'ורג' רואה שקר לי, אבל מחליט להתעלם מהמצוקה שאני משדרת. "איזה מין גבר הוא, שנותן לך לקפוא מקור ככה?" צועקת הביצ'ית שבתוכי, אבל אז עונה לה הבחורה הנחמדה שבי: "תני לו הזדמנות. אולי הוא בחור עצבני וחם לו, וחוץ מהפרט הזה הוא בסדר".
אני מחליטה להקשיב לבחורה הנחמדה, מתכסה במעיל ומשתדלת לגלות סובלנות. המלצרית מגיעה לחלק לנו תפריטים, ואנחנו מתחילים לשוחח ולספר האחד על השני. כשאני מספרת לו על הטיול האחרון שעשיתי בארצות הברית, הוא קוטע אותי פתאום: "אני לא מבין למה אנשים צריכים לנסוע לחו"ל. אני אף פעם לא נוסע".
"מה זאת אומרת? בטח היית בחו"ל מתישהו". אני עונה בספק.
"לא, לא הייתי בחו"ל אפילו פעם אחת, וזה בכלל לא מעניין אותי. מה מעניין במדינות אחרות בכלל? וחוץ מזה, אני לא אוהב לטוס".
אני מפרשת את דבריו כפחד מטיסות, ותוך כדי הצטנפות במעיל מספרת לו על תוכנית שראיתי על הנושא, אבל הוא קוטע אותי שוב.
לא ייצא כלום מהדייט הזה, את סתם קופאת מקור
"אין לי חרדת טיסה בכלל, אני לא מבין למה את מעלה את זה. אני פשוט לא סומך על האנשים שבודקים את המנועים של המטוסים. הם מפשלים הרבה, את יודעת. אני לא סומך על אף כלי תחבורה אם אני לא בודק את המנוע בעצמי".
"אז מה אתה אומר בעצם? רק אם אתה תבדוק את המנוע ותראה שהוא בסדר, רק אז תסכים לעלות על הטיסה?"
"בדיוק", הוא עונה בלי להתבלבל.
"ורכבות? אתה נוסע מידי פעם ברכבת? ואוניה? הפלגת פעם באוניה?"
הוא חושב רגע ועונה "לא. אני לא יודע מה עבר על כלי התחבורה האלה. אני נוסע רק ברכב שלי, שאת המנוע שלו אני מכיר כמו את כף היד שלי!"
המנות שלנו מגיעות, וג'ורג' מנקר בסלט שלו ומוציא בערך חצי מרכיביו. מתברר שהוא לא אוהב חסה, בצל, זיתים ומלפפון. למעשה חוץ מהעגבנייה וגבינת החלומי הוא לא אוהב שום דבר בסלט שהזמין. "אני לא מבין למה צריך את כל המרכיבים האלה בסלט. למה אי אפשר שבסלט יהיה רק עגבניות וגבינת חלומי? עכשיו אני משלם על סלט שחצי ממנו אני לא אוכל בכלל".
הוא רוטן את הדברים תוך כדי סינון סיזיפי של עלי החסה בצלחתו. אני מביטה בו בייאוש. אולי הייתי צריכה להקשיב לביצ'ית. ואז , ג'ורג' עובר לנושא אחר ומתחיל לדבר על זוגיות. הוא מפרט בפניי את דמות האשה המושלמת בעיניו. "הדבר שאני הכי רוצה זה שהאשה שלי תחכה לי בבית עם ארוחת ערב כמו שאני אוהב, ותקפוץ עלי בנשיקות וחיבוקים כשאכנס בדלת".
אולי זו אני שמביאה על עצמי את המצבים האלה
אחרי הדברים האלה אני מאבדת לגמרי את הסבלנות שהיתה לי. "אם זה מה שאתה רוצה, אולי אתה לא צריך אשה. אולי אתה צריך כלבה", אני עונה לו ומסמנת למלצרית להגיש לנו את החשבון. אלה היו 60 דקות ארוכות מדי. ג'ורג' עושה פרצוף נעלב, אבל האמת שלא אכפת לי. לא אכפת לי כי קר לי ונמאס לי לשבת רועדת בכניסה לבית הקפה ולהקשיב ליציאות ההזויות שלו.
אנחנו משלמים כל אחד את חלקו ויוצאים. אני מבהירה לג'ורג' שלא ניפגש שוב, ובדרך הביתה כבר ברור לי שהתקררתי. אני מתעטשת בצרורות ומסיימת חבילת טישו שלמה. כשאני מגיעה הביתה אני מפעילה חימום ונכנסת מתחת לשמיכות עם כוס תה.
אני מזפזפת לערוץ נשיונל ג'אוגרפיק. הם בדיוק משדרים סדרה שעוסקת באסונות תעופה. אני בוהה בטלוויזיה וחושבת על הדייט שהיה לי ועל דייטים הזויים אחרים שהיו סוג של אסון קטן.
ואולי אני בעצם מביאה על עצמי פגישות שכאלה, אולי מרוב שאני רוצה למצוא בן זוג אני נותנת הזדמנות גם לאלה שלא מגיע להם. ואולי, לשם שינוי, אני צריכה להפסיק להיות נחמדה, להקשיב יותר לצרכים שלי ולחתוך מיד כשאני רואה שלא מתאים לי.
דקה לפני שהעיניים נעצמות אני מחליטה: זהו. עברתי לצד של הביצ'יות.
האימייל של אלינור
לפנייה לכתב/ת 
