רבנות היא גם מנהיגות

לידידי, הרב מ'

השלום והברכה.

השבוע שאלת אותי מדוע אני מבקר פומבית את הרבנות הראשית בשאלת הגיור הצה"לי. שאלת אותי מדוע חבריי ואנוכי ביקרנו את הרבנות הראשית בשאלת "היתר המכירה" בשנת השמיטה. בשבת שעברה שאל אותי אדם יקר אחר, מדוע כתבתי שלא אצום את הצום שהרבנות הראשית קבעה לירידת הגשמים. "מדוע אתה מנגח את הרבנות?" שאל.

ואתה, הרב מ', אמרת לי כי לדעתך על כל רב לעסוק בנושאים ה"פרקטיים" הנוגעים לאזור כהונתו, אך אל לרבנים להתאגד כגוף מאורגן שיעסוק בשאלות "פרקטיות" כמו גיור, שמיטה וכיוצא באלה. תפקיד הרבנים, קבעת, הוא להציב אידיאלים, לרומם את הרוח, להעניק תקווה וחזון, ולא לעסוק בשאלות היומיומיות המעיקות, החורגות מאזור כהונתם.

ללמוד ממשה

תשובתי העקרונית אליך יונקת מפרשת השבוע שלנו, פרשת "שמות". על רקע השעבוד הגובר במצרים, על רקע הסבל הנוראי בן מאות השנים והיעדר התקווה, מבליחות כקרני השחר מתוך אפלת הליל שתי דמויות - משה ואהרן. התורה כמו מסבירה לנו מדוע נבחר משה. ארבעה פסוקים מסמנים את סיבות הבחירה בו, ובעתיד גם את אופי מנהיגותו את העם:

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם

ויִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו

וַיַּרְא בְּסִבְלֹותָם

וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו".

משה מתואר כמי שיוצא מהארמון הבטוח והמוגן שבו הוא חי. הוא יוצא לשטח המדמם, רווי הסכנות והסבל. הוא יוצא אל אחיו, שאותם כמעט ולא פגש. הוא מתואר כרגיש לסבלו של העם. הוא אינו מטייח את המציאות הקשה, והוא יורד לכדי הפרטים של הסיטואציה הספציפית של השוטר המצרי המכה את האיש העברי "מאחיו".

משה לא מופיע כאן כנואם נאומים, ולא כמחפש את הגורמים האחראיים לטיפול במצוקות שכאלה. תגובתו קצרה ונוקבת:

"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ

וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל".

בלי לומר דבר, בראותו כי הוא היחיד היכול לבצע את המשימה ה"קונקרטית", ותוך שמירה על אמצעי הגנה, הוא הורג את האיש המצרי. ושוב ביום השני:

"וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי

וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים

וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ".

הפעם הסכסוך הוא פנימי. משה לא ממתין, לא מציב אידיאלים נישאים. הוא מתערב בנושא "פרקטי" לא לו. וזו אכן תגובת ה"רשע":

"וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁופֵט עָלֵינוּ?

הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹומֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?"

טענת הרשע היא "מה זה עניינך? אין לך שום מעמד רשמי, משפטי, מנהלי, מנהיגותי. מדוע אתה מתערב?" אך משה מלמד אותנו כי כשאדם רואה דבר עוולה, אל לו להישאר אדיש. הוא חייב להגיב. איש המוסר והצדק נבחן ביכולתו להגיב למציאות ה"פרקטית".

להתערב בעוולות

אם נצמצם את הטיעון, נאמר שלפחות זה תנאי למנהיגות. הרב הוא מנהיג, וכמנהיג הוא נבחן ביכולתו להגיב ולתקן. אל לו לרב רק לבקר את המעגלים הרחוקים ממנו, את השונים ממנו, עליו לבקר עוולות גם בין "שני אנשים עבריים". גם בתוך המשפחה, ולא רק מחוצה לה.

זה גם הקו המאפיין את משה באירוע הבא. הוא בורח לארץ מדין מפני פרעה הזומם להורגו, ושם הוא נתקל בשבע בנות יתרו כהן מדין, המנסות להשקות את צאנן ונתקלות באלימות של הרועים:

"וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם

וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁיעָן

וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם".

גם כאן משה מתערב. הוא זר בארץ ההיא. אין הוא מכיר לא את הרועים האלימים ולא את בנות כהן מדין. אך הוא מזהה מצב של עוול ומתערב. רק אדם בעל תכונות של אחריות פנימית, שלא מחכה שישלחו אותו - הוא

תמיד שם בשביל למחות, להציל ולתקן - רק הוא יוכל להיות מנהיג שיזעק באוזניו האטומות של פרעה: "שלח את עמי".

לא יהיה זה אהרן. אהרן יהיה הכהן המופנם, שאמנם "אוהב שלום ורודף שלום", אך הוא לא ירים את קולו כנגד מה שהוא מזהה כעוול. הוא לעולם לא יהיה מסוגל לשבור את הלוחות, ולהרוג את בוני העגל. הוא יתמסר אליהם, מנסה לשנות אותם מבפנים, ובחוסר ברירה ייכנע להם. הוא לא יהיה מנהיג "בחוץ" כמשה. הוא יהיה איש הקודש בפנים.

בחלוקה מודרנית, זאת אולי ההבחנה בין "ראש הישיבה", החי בעולם אידיאלי, בבועה רוחנית - לבין הרב הנמצא בשדה החיים שאותו עליו לתקן. ראש הישיבה עסוק באידיאלים, בחזון, ואילו הרב במציאות. נדמה לי כי רק כשהרבנים לא ינהגו כפוליטיקאים, אלא בכל מקום שבו הם מזהים מעשה עוולה, הם יתערבו על מנת לתקן - אזי הם יקנו את מנהיגותם ביושר. והכי חשוב, כשהעולם שאותו צריך לתקן הוא העולם שלהם, כגון "הרבנות הראשית" - הם לא יישאו פנים, ובצניעות ואומץ ירימו את קולם להתריע, להעיר ולהאיר. ביושר ובאהבה.