וכרגיל, תודה למחלקת האיפור

טוב יותר מסך מרכיביו, את השוסים ההיסטריים בדרך כלל אפשר למצוא בהתחלה, הפתיח עולה באיכויות ההפקה שלו על כל מערכון, מחלקת האיפור שולטת, החיקויים מופתיים ותמיד אפשר לומר שהכל היה משתבח לו רק מלאכת הכתיבה היתה טובה יותר. בעונה השלישית כמו בשמינית, הקאסט המשובח של "ארץ נהדרת" תמיד יוכיח שהמשפטים האלה, שהם כבר קלישאות בלתי נסבלות של ביקורת, נכונים תמיד.

אז הנה עוד כמה: התוכנית מכוונת אל לב הקונצנזוס ויורה בכו-לם, אבל בכדורי שוקולד. אי אפשר לעשות סאטירה מושחזת כשרוצים המון רייטינג. טל פרידמן תמיד מצוין בבגדי אישה, תנו לו חצאית ומבט מוטרף בעיניים והוא יעשה לכם "רחל המתנחלת" לצלילי "אלחנדרו" ואורגן, ותיקרעו מצחוק. ביבי-מריאנו, אלי ישי-פיניש ואסי כהן-ליברמן שולטים.

"ארץ נהדרת". הפתיח עולה על כל מערכון (צילום: אלדד רפאלי)

אז מה בכל זאת היה לנו? פתיח שהוא פרודיה מופלאה על סרטי אסונות בכיכוב צוללות ומיד לאחריו, השוס הפותח ב"אם תרצו", מערכון שבו ילדים בגיל הגן – ב"גן התקווה" - מדקלמים את המשפטים השגורים ביותר בטוקבקים ובשיחות סלון – אין עם מי לדבר, הערבים הם נטל דמוגרפי, העולם כולו אנטישמי. אבל, כמו שאמר קיציס, "הגזענות והשנאה שוטפים את הרחוב הישראלי... בגיבוי ממשלתי מלא", המשפט הכי נוגח בתוכנית, ולכן לא צריך להתפלא אם חלק גדול מדי מהצופים ראה בעיניו ילדים חמודים שמדקלמים אמת לאמיתה.

"מד מן" מעל כולם

ישי וליברמן בתחרות "מי יותר גזען" היה מסוג המערכונים שמעדיפים את המובן מאליו על פני נסיון לתת לקטע עוד נופך אירוני או ציני, ולכן במערכון בו נורמן עיסא מבליח בתפקיד עצמו כשחקן ב"עבודה ערבית", ומרגיע את אסי כהן ועלמה זק, בתפקיד הזוג הליברלי הנאור שנורא פוחד משכנים ערבים – הבעות ההקלה שעל פניהם, כשהוא מספר שרק באו לצלם קטע לסדרה, הן שיא קטן בפני עצמו, והרבה יותר אפקטיבי מן השלטים הגזעניים המונפים בהפגנה הדמיונית באולפן.

ביבי מרחף במסוק מעל לאסונות חיינו ובודק כיצד יצטלם לאסון הבא? נדוש. טל פרידמן כמתנחלת? עלמה זק, נגנית אורגן שותקת עם צמה שלצידו, גונבת את ההצגה. דחקה על שעשועון, בכיכוב עמוס עוז, ג'קי מהאח הגדול, אפרת גוש ואלכס מ"היפה והחנון"? שני פרסים: אחד לטל פרידמן על החיקוי, ואחד – פרס הכתיבה הכי בנאלית ולא משכנעת שאפשר – לצוות היוצרים העלום שהגה את הקטע ושכנע את עצמו שהוא ראוי לשידור.

דווקא כשהתרחקו מן האקטואליה הצליחו לשעשע, אם כי לא ממש לנשוך. לפעמים, ההזדהות של הצופה עם מה שמראים לו על מסך מספיקה כדי לחבב את המראה עליו, וב"דינדי על החוף", מערכון על בועת הנדל"ן וכרישיה הנשכניים, היו רגעים מרירים-מתוקים. אם צריך לבחור מערכון אחד שעולה על כולם, לטעמי זו היתה מחווה ל"מד מן", הגרסה הישראלית: עם קולות שכאילו נלקחו מ"יומני כרמל" ההיסטוריים, תכנים שנגעו יפה בהטרדות מיניות וגם בספינים עתיקים וחדשים ושחזור תקופתי מצוין, הצליחו כאן ליצור מרכיב יפהפה, מעל ומעבר למה שאפשר לצפות מן התמהיל.

בינתיים, הקטעים הטובים ביותר הם אלה שעדיין לא שודרו והועלו ליוטיוב, רק כדי להוכיח לנו שיש תקווה, לפני ואחרי "גן התקווה", אם רק נמשיך לצפות. נמשיך, ברור שנמשיך.