פרצופה של אמא

נתחיל מהסוף הפשוט מאוד. אחרי שבועיים על המסך אפשר כבר לקבוע: השידור הטלוויזיוני של "קולה של אמא" בערוץ 2, פשוט לא עובד. זה לא נראה טוב, לא נשמע טוב, ובעיקר מחרב את כל הערכים שאותם מחבקים, שבוע אחר שבוע, המאזינים הוותיקים של התוכנית.

אולפן "קולה של אמא". יצור כלאיים (צילומים: הטלוויזיה החינוכית, ערוץ 2)

לפני כשנה וחצי, קצת אחרי שהוא תפס פיקוד על המיקרופון, קפצנו לאולפן גלי צה"ל כדי לדבר עם המגיש החדש דאז של התוכנית, עודד מנשה. "תמיד זכרתי שיש עוד מדיום תקשורתי. רדיו זה משהו אישי, לדבר אל המיקרופון, כמו יוסי סיאס שהיה פעם בזמני שהייתי ילד", סיפר מנשה בערגה.

הכתבה ההיא, כך הרגשנו אז, היתה הצצה מצולמת ולא שגרתית אל אחת מתוכניות הדגל של התחנה הצבאית המשודרת כבר יותר משלושים שנה בהצלחה מרובה. וזה גם מה שהדליק אותנו. האפשרות לראות כיצד מתנהל אותו משדר, מורכב לעתים, "קולה של אמא".

לפני מספר שבועות הושק בטלוויזיה החינוכית ברוב פאר והדר לוח השידורים החדש. אחד הלהיטים הגדולים עליהם הכריזו, היה שידור "קולה של" בטלוויזיה, מדי שישי ב-11:00 בבוקר. הגבות הורמו עוד לפני התוכנית הראשונה. הרי בשביל מה, לעזאזל, אנחנו גם צריכים לראות את מנשה של המסך? הרי גם הוא בעצמו הודה שהוא הגיע לרדיו כדי לעשות רדיו, לא כדי לעשות תוכנית טלוויזיה שגם משודרת ברדיו.

יש ערימה של עשרים מוסרי ד"שים על הדשא

וזה כל ההבדל. "קולה של אמא" בחינוכית היא יצור כלאיים. לא תוכנית רדיו המשודרת בטלוויזיה - או באינטרנט - כפי שיש לומר למען הגילוי הנאות, נעשה מפעם לפעם גם ב-ynet, ולא תוכנית טלוויזיה המשודרת ברדיו, שכן בכל זאת אנחנו מדברים על אולפן רדיו יפואי משודרג, לא מהמהממים שנראו על מסכינו, וכתבת שטח שנשלחת אל החיילים.

כתבת השטח עם החיילים. האינטימיות מתרסקת

מבחן התוצאה גם מקלקל את הרעיון, שאולי עמד מאחורי הביצוע הטלוויזיוני של התוכנית - הצגת החיילים בשטח. כשמדובר, פעם אחר פעם, בערימה של עשרים חיילים שעטים על מיקרופונה של הכתבת האומללה חבושת האוזניות הנשלחת אליהם, אותה אינטימיות שמנשה משתף איתה פעולה ונחרבה כליל באולפן, מתרסקת גם בשטח.

עניין נוסף הוא התקציב. אולפני גלי צה"ל מתוחזקים בציוד השידור הרדיופוני מהאיכותיים שישנם בארץ, אך לא מאפשרים שידור טלוויזיוני מתוכם. הפתרון הוא הצבת ניידת שידור יקרה ביותר מחוץ לאולפן, בכל שישי בבוקר. ניידת נוספת נשלחת לשטח, אל הבסיסים, וצריכה להעביר אות שידור רציף ואיכותי מאי שם בארץ. כאן המקום לציין שהטלוויזיה החינוכית פועלת כיחידת סמך במשרד החינוך, ומכאן שמקור מימונה העיקרי הוא תקציב המדינה. 

אינני יודע אם ניתנת לשידור זה תמיכה כלכלית גם מהאגודה למען החייל או מהצבא, אבל אין מנוס, שוב אנחנו חוזרים לענייני תקציב, גם במקרה הזה. נשאלת השאלה האם על כך אנו צריכים לבזבז את כספינו.

וכן, "קולה של אמא" הטלוויזיונית היא חד משמעית בזבוז כסף משווע. כסף, שאם מישהו היה גונז את חלומותיו הגרנדיוזיים, אולי היה אפשר להעבירו אל החיילים, למטרות טובות קצת יותר, בלי שייאלצו להידחק אחד על השני ולנסות למסור ד"שים מצולמים לאמא.

אבל כנראה שכך הוא המצב, בימים בהם גם הטלוויזיה החינוכית, האחרונה שצריכה לעסוק בענייני ושיקולי רייטינג, נופלת אל מלכודת המספרים הפופולרית. לוח השידורים החדש של החינוכית שופע תוכניות שונות ומגוונות. אז עשו טובה, עזבו את "קולה של אמא". השיבו את הרדיו אל הרדיו. את הטלוויזיה - עשו בעצמכם, והפסיקו לרכוב על גל כזה או אחר.