חזרת לגור דווקא בעיר שלי, להעכיר את שלוותי
20 שנה נשמרה החלוקה: לך היה את כל העולם, ואילו למדתי איכשהו ללקק את הפצעים בין ארבעה קירות פרובינציאליים פה. מכל המקומות היפים והשכונות העשירות בארץ, בחרת לגור קרוב עד כדי הקנטה לבית הוריי, מקום התרחשות הדרמה הגדולה
עברו כל כך הרבה שנים שבהן כמובן לא היה יום שלא חשבתי עליך. כמה זה יוצא? זיליון שנים כפול 365 לילות מסוייטים, 365 יום של ספקות, של עינויי תהיות "מה היה אילו", ומוצאי יום כיפור אחר שרק הגביר את הזוועה.
אלפי זיונים סתמיים ופלירטוטים עקרים ונסיונות נואלים לדחוף קצת מלמטה, כדי להוציא לי אותך סוף סוף מהראש. אז כמה יצא לנו? טוב, אתה החשב מבין שנינו. אני אפילו לא אטרח.
בשנים האחרונות לפחות היה קצת שקט. עשית לי טובה גדולה ויצאת עם ההיא ועם ילדיך לגור בחו"ל. נכון, נותרתי עם לב שבור שלא ניתן לאחות, אבל לפחות קיבלתי את העיר שלי בחזרה, פלוס כמה מנות מדודות של שלווה.
ועכשיו גם זה נגמר. מסתבר שזו היתה רק אתנחתה קלה, זמן סנטוריום שהוענק לי להתאושש לזמן מוגבל וגם אותו, מסתבר, לא ניצלתי. חזרת לגור כאן, בעיר שלי. להעכיר את שלוותי - ואני עדיין לא מוכנה.
מכל המקומות היפים והשכונות העשירות בארץ, בחרת לגור קרוב עד כדי הקנטה לבית הוריי, מקום התרחשות הדרמה הגדולה. ניתן מסתבר להוציא את האנשים מישראל, אבל אי אפשר להוציא את ישראל מהאנשים.
מה היה לך רע שם? כסף היה ברור שתעשה, את האשה היפה שהעדפת על פניי ואת ילדיך המוצלחים גידלת שם לתפארת. אפילו לא בישלתי לכם את הארנב המשפחתי בסיר במטבח כמו שפחדת כל כך. 20 שנה נשמרה החלוקה: לך היה את כל העולם ואילו אני הקטנה למדתי איכשהו ללקק את הפצעים בין ארבעה קירות פרובינציאליים פה.
פלסטר פה, כמה תפרים שם, וגם אני בניתי לי בעמל רב איזה יקום מקביל.
משהו ממני תמיד ידע שמקרב המוחות שחוללתי אז בינינו, מכל הרמזים העזים ששיגרתי לעברך שכל תכליתם היתה לנסות להסביר לך כמה נואש אני אוהבת אותך, נקלט רק העניין הכלכלי שזיהיתי בחושים צעירים כעקב אכילס שלך. אבל שנינו ידענו שאתה, האיש הכי חכם שהכרתי, פשוט עוד לא הספקת לממש את הפוטנציאל.
אולי ככה זה גברים, ודאי ככה זה אתה.
" טוב, תמיד בחרת לגור במקומות מכוערים". אמרתי לך, כשהייתי מחופשת. פורים בכיפורים.
חזרת כמנצח עשיר, להראות לי ולקהלך המריע מי כאן
ברור היה לי שכזה משפט לא אומרים במוצאי יום כיפור, ובטח לא אומרים אומרים לגברים הישגיים כמוך. זה טמן באדמת הנדל"ן את זרע הפורענות. וכמו הית'קליף אל וות'רינג הייטס, "אנקת גבהים", חזרת כמנצח עשיר, להראות לי ולקהלך המריע מי כאן, מי הבוס הגדול שאומר את המילה האחרונה. סגירת מעגל, מבחינתך.
וכל מה שרק רציתי במשפט ההוא, אז, היה שתאהב אותי. שוב לא היו לי מילים, ואולי גם עדיין לא היו לי כלים.
ועכשיו אני מותשת. החיים שבחרו בי חקקו בגופי ובנפשי ורידים וצללים ופצעים וקילוגרמים של צלקות שאתה לא מכיר. זה נורא להתמודד עם לב שבור כשאתה בן 23, זה בלתי אפשרי עכשיו, כשאת דוויה, שוקלת יותר מידי ורוצה למות.
אני יודעת היטב שהובסתי תבוסה צורבת במשחק שמעולם לא למדתי לשחק.
ועכשיו, ילדה מפונקת שכמותי, אני נאלצת בלית ברירה להיגרר חזרה לזירה אבודה מראש ולהתדפק על חלונך כמו רוח רפאים בלילות החורף הקרים ולזעוק לכיוונך: "הית'קליף, הית'קליף שלי, תחזיר לי אותך".
אבל אני כבר לא אני ואתה כבר לא אתה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
