מחיר הזלזול באמריקה הלטינית

לפני שנתיים נערך במרכז הבינתחומי בהרצליה כנס קטן בהשתתפות השגרירים של מרבית מדינות אמריקה הלטינית בישראל. מול אולם מלא בסטודנטים הם שטחו את טענותיהם על היחס המזלזל לו הם זוכים מנציגי מדינת ישראל ובייחוד ממשרד החוץ. הם טענו אז כי הממשל הישראלי לא מתייחס למדינותיהם ברצינות ובכבוד הראוי, לא מזמין אותם לארועים רשמיים וכי חלקם נאלצים להציג את עצמם בכל פעם מחדש כשהם חולפים על פני שרת החוץ דאז, ציפי לבני, במסדרון. נציגי משרד החוץ תירצו בקול ענות חלושה, כי היבשת הלטינית פשוט רחוקה מדי והמצב הפוליטי הלא יציב בישראל דורש מבכירי המשרד לא להתרחק יותר מדי.

מאז התחלף הממשל ואיתו גם ראשי משרד החוץ, אך נראה כי המצב רק החמיר. בתחילת השנה ביקר כאן המנהיג החשוב ביותר באמריקה הלטינית, נשיא ברזיל אינסיו לולה דה סילבה, שבינתיים סיים את תפקידו. בשמונה שנות כהונתו הספיק דה סילבה להוליך את ברזיל למעמד

 חסר תקדים בכלכלה ובדיפלומטיה הבינלאומית, תוך כדי שמירה על עצמאות מדיניות החוץ שלו אל מול מעצמות העולם האחרות. כל אלו לא הרשימו את שר החוץ אביגדור ליברמן, שבחר להחרים את הביקור של דה סילבה עקב "קשריו" עם נשיא איראן.

בשבועות האחרונים נראה כי ישראל מתחילה לשלם את מחיר הזלזול המתמשך וההתייחסות הלא רצינית, כלפי הכוחות העולים של אמריקה הלטינית ומעמדה המשתנה בעולם. בתוך מספר שבועות הודיעו חמש מדינות חשובות ביבשת - ברזיל, ארגנטינה, אורוגוואי, ובוליביה ובסוף השבוע גם אקוודור, כי הן מתכוונות להכיר באופן חד צדדי בעצמאות המדינה הפלסטינית. בתגובה, יצא משרד החוץ הישראלי בגינוי חריף על ההכרה החד צדדית ובמקביל החל לחזר במרץ אחר דיפלומטים של מדינות אחרות מהאזור, שעלולות להצטרף לחמש המדינות.

אך נדמה שתגובת משרד החוץ היא מעט מדי ובעיקר מאוחר מדי. בירושלים היו צריכים להבין מבעוד מועד את החשיבות של אמריקה הלטינית ואת העובדה שהמדינות הללו מסוגלות להציג חזית בינלאומית אחידה בעלת משקל בלתי מבוטל והשפעה רבה. השבוע הדגיש זאת גם נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר, שאף טען כי ברזיל יכולה להוות גורם משמעותי בתהליך השלום במזרח התיכון, בשל השפעתה על מדינות העולם המתפתח.

ואקום דיפלומטי

לאורך שנים ובאופן עקבי משרד החוץ וממשלת ישראל מזניחים את הזירה הזאת ויוצרים במו ידיהם ואקום דיפלומטי, אליו נכנסו בזריזות מדינות כמו איראן וסוריה. יישור הקו האוטומטי עם מדיניות החוץ והאינטרסים של וושינגטון באזור יצרו מדיניות ישראלית מעוותת וחסרת היגיון כלפי אמריקה הלטינית, שבסופו של דבר פגעה בעיקר באינטרס הישראלי.

החשדנות הרבה וחוסר הפתיחות כלפי מדינות "הגל האדום" דוגמת בוליביה, אקוודור וניקרגואה, העוינות כלפי ונצואלה והתמיכה העיוורת באמברגו על קובה - ישראל היחידה בעולם לצד ארה"ב שתומכת בסגר הבלתי הגיוני - שייכים לתקופת המלחמה הקרה ובמידה רבה יצרו את האווירה שהוליכה למאורעות השבועות האחרונים.

היחס השגוי וההיסטרי כלפי מדינות האזור, בעיקר המדינות הסוציאליסטיות, בלט במיוחד

 בשבוע שעבר בדבריו של סגן שר החוץ דני איילון, שאמר כי "ונצואלה היא בסיס קדמי של איראן" וחזה מירוץ חימוש גרעיני באמריקה הלטינית.

שוגה איילון ושוגים במשרד החוץ, כשמזהים את הוגו צ'אבס וחבריו עם מגמה של איסלאמיזציה או אנטי-ישראליות. גישה זו מקורה בקונספט השגוי, לפיו מדינה שמתנגדת לארה"ב היא באופן אוטומטי גם אויבת של ישראל. אותן מדינות לטיניות שתמכו בהכרזת העצמאות של ישראל ושומרות היום על רמת אנטישמיות מהנמוכות בעולם כלפי הקהילות היהודיות המקומיות, יכולות להיות בנות ברית של ישראל באותו הזמן שהן מנסות להקטין את מעורבות ארה"ב באזורן. אך בשביל להגיע למצב זה יש לתת להן את היחס ההולם. וזה כבר לא עניין של דיפלומטיה, זה נימוס בסיסי.

עידן רינג כותב את הבלוג "רדיו בבילון " על פוליטיקה ותרבות באמריקה הלטינית