שונים מאיתנו - אך לא נחותים: לבע"ח יש זכויות?

"הנה האמא הדוגרת הולכת ומנקרת, ואיתה הולכים-הולכים יחד כל האפרוחים" - זה פחות או יותר התיאור שעליו כולנו גדלנו בספרי הילדים, שהציגו את משק החי כאתר נופש כפרי ושליו, עם "דוד משה" חביב שמטפל בחיות במסירות. אלה מצידן, שמחות לגמול לו טובה ולהעניק לו חלב וביצים בתמורה. כדי שלא נפספס גם את ההקשר הצרכני, שרנו כולנו גם את "האוטו שלנו גדול וירוק" והאמנו שהביצים והחלב של תנובה מגיעים למכולת ומשם למקרר שלנו, מאותם משקים פסטורליים חביבים, ועוד באוטו ירוק. היברידי בטח.

במציאות, יש פער בלתי ניתן לגישור בין תעמולת-הדרדקים הזו לבין משקי-החי בימינו. "דוד משה" הנחמד בוודאי לא יזיק לפרתו בשביל לחלוב ממנה יותר חלב, וגם לא יעלה על דעתו להרעיב את תרנגולותיו  כדי שיחדשו במהירות את הטלת הביצים, או לחתוך את מקוריהן כדי שלא ינקרו זו את זו למוות בכלובי רשת צפופים.

תאמרו: אנחנו כבר לא ילדים, ואף מבוגר לא משלה את עצמו שחיות נהנות להישחט. נכון אמנם שרובנו מודעים לכך שבשר מקורו בהרג בעלי-חיים, אך כמה מאתנו מקדישים בכלל מחשבה לאופן שבו מגודלים ומומתים מאות מיליוני מיליון בעלי-החיים כדי לעלות על שולחננו? ומדוע זה חשוב בכלל? והאם הצמחונים לא "חוטאים" בהאנשת בעלי-חיים, כשהם מייחסים להם צרכים טבעיים וזכויות?

הצורך באהבה אינו מוגבל לגורי-אדם

הפסיכולוג האמריקאי הארי הארלו הוכיח מדעית ב"ניסויי אהבה" מחרידים שערך, שהצורך באהבה אינו מוגבל לגורי-אדם בלבד. קופי רזוס שגודלו במעבדתו ללא אהבה אימהית או נכלאו בבגרותם בתנאי בידוד מתמשכים, פיתחו הפרעות נפשיות ותפקודיות קשות.  

הצורך בחברה ובמשפחה מאפיין, שלא במפתיע, גם בעלי-חיים חברתיים אחרים מלבדנו. מהו, אם כן, העיקרון המוסרי שמעניק לגורי-אדם את הזכות לטיפול נאות, בעוד שגורים של חיות ממינים אחרים מופקרות לכל ניסוי אכזרי שיגרה את סקרנותנו?

על מנת לשלול מבעלי-חיים את כל צרכיהם ולגרום להם סבל נורא בעבור חופן שקלים, נחוצה מערכת משוכללת של הצדקות, הגנות, הכחשות והסחות דעת. "הן טיפשות", "גם בטבע החזק הורג את החלש", "אם הן סובלות הן לא יטילו ביצים", "אלוהים הרשה" - כולנו מכירים את ההצדקות וההרחקות הללו היטב, משום שגדלנו בחברה שמבוססת על ניצול עמוק של בעלי-חיים. ניצול כזה דורש מחברה מוסרית-בעיני-עצמה לייצר הצדקות רבות ומגוונות.

למערכת ההצדקות הזאת קוראים ספשיסיזם (מהמילה species, מין ביולוגי) – אפליה שרירותית ולא מוצדקת רק על בסיס מין ביולוגי. זו האידיאולוגיה של העליונות האנושית, שבשמה אנו, כחברה, מתעללים במיליוני בעלי-חיים. זו האמונה שפוטרת אותנו מכל יחס מוסרי ליצורים חסרי ישע הנתונים לשליטתנו, רק משום שהם לא משתייכים למין הביולוגי שלנו.

לייפות את הניצול

דרושים מאמץ ותעוזה כדי לגלות, שהדימוי הפסטורלי של משקי-החי שהפנמנו מספרי ילדותנו - רחוק מאוד מהמציאות. דרושה חשיבה מוסרית עצמאית כדי להכיר בכך שהעובדה שבעל-החיים הוא אחר מאיתנו, אינה עושה אותו נחות. נדרשת אחריות גם כדי להכיר בכוחן של הבחירות הצרכניות שלנו על זולת רחוק, חסר-אונים ואנונימי.

אך המאמץ להשתחרר מהדעות הקדומות הוא גם השקעה מתגמלת. לעתים באורח בלתי צפוי, כמו ביתרונות הבריאותיים מהם נהנים צמחונים וטבעונים, או בהפחתת כמות המשאבים שהם צורכים. לעיתים זה גם פוקח את עינינו ומאפשר לנו להבחין במנגנונים שיצרו את הטיות החשיבה הללו נגד בעלי-החיים האחרים, ולפתח ביקורתיות בריאה כלפיהן.

הכרה בזכותו של כל יצור חש לממש את צרכיו הבסיסיים ולא להיות קורבן לגחמות האדם, מאפשרת להבחין עם הזמן בצורך העמוק של החברה המערבית להדחיק את קרבתנו הביולוגית לשאר בעלי-החיים ולטפח מיתולוגיה של היבדלות והתנכרות מתנשאת כלפי החיות והטבע – שתוצאותיה ההרסניות הולכות ומתבהרות בימינו.