זוכר את מלון סבוי, אבל אחרת

כבר שנים רבות שהצלם יובל יאירי מנסה לרדת לעומקו של זכרון - לשחק איתו, לשחזר, לפרק, להרכיב מחדש וליצור יש מאין, נעים לעין. אולם למרות הניסויים שהוא עושה עם המצלמה כאמצעי להתחקות אחר זכרונותיו, נראה שהאירוע הטראומטי שהכתיב חלק משמעותי מהם נותר עמום, חמקמק, מחוץ לתמונה.

יאירי על רקע צילומי מלון סבוי (צילום: שי וליץ)

יאירי בן ה-49 היה בן 14 כשאביו נהרג בפעולת החילוץ במלון סבוי בתל אביב. אל"מ עוזי יאירי, מפקד סיירת מטכ"ל ומח"ט הצנחנים בעבר, התלווה על דעת עצמו לכוחות שפרצו אל המלון עליו השתלטו מחבלים פלסטינים, שהגיעו בסירה אל חופי תל אביב. בסופו של יום, הוא נמנה על קורבנות הפיגוע. הוא המשיך לחיות כזכרון בראשו של בנו, זכרון שבא לידי ביטוי בפרויקט הצילום החדש שלו - סדרת מלון סבוי. חלק מהתצלומים מוצגים לראשונה בתערוכה "טוהר וסכנה" בגלריה זימק בתל אביב. 

הפיגוע בסבוי. כותרת "ידיעות אחרונות" מה-7 במרס 1975

"זה משהו שהיה לי קשה מאוד להתמודד איתו. שנים לא יכולתי לדבר על מלון סבוי, ולא העזתי להיכנס לרחוב גאולה, שם הוא שוכן", מודה יאירי. "בפרויקטים קודמים שעשיתי ושעסקו בזכרון, מיעטתי לגעת באירוע ובהקשר של אבי, אבל כנראה כשאתה חוקר משהו ומתעסק בו, זה עושה משהו. אני חושב שאפשר להגיד שהעבודה על הפרויקט שינתה משהו בתוכי".

מלון בבנייה

בסדרת צילומי סבוי, יאירי שוב נמנע מלגעת באופן ישיר בזכרון הנוגע לפיגוע ומנסה לפצח אותו באמצעות החלל. הוא לא צילם את מלון סבוי עצמו (שהפך עם הזמן ממקום מפוקפק, שהשכיר חדרים לפי שעה, למלון בוטיק מפואר), אלא שכר חדר ביפו ובו ניסה לשחזר את זירת ההתרחשות. הוא צילם אינספור פריימים בודדים ממרחק קצר, ששימשו כפיסת צילום - אבני בניין מהן הרכיב תמונה שלמה של חדר במלון, על החפצים בו והנפשות שמאכלסות אותו - רובן נשים חשופות.

"Mother Ship" מסדרת מלון סבוי (צילומים: יובל יאירי)

התמונה של ספינת האם של המחבלים על הקיר

"כבר זמן רב שאני מתרגל טכניקות של זכרון מתוך החללים עצמם", הוא מסביר. "התמכרתי להתבוננות הזאת בחלל. אני מצלם בנפרד את חלקי החדר ולאט לאט אני בונה את החלל. זו המחשה של תהליך שלב הזכירה. אני שומר בזכרון את פיסות הצילום ואז בונה את זה, שכבה על שכבה. חפץ, כורסה או דמות. יש פה המון אפשרויות". 

"Low Tide". הצפה של זכרונות

מטפה וכאפייה. הרמזים נמצאים

"כשהגעתי לסבוי, הייתי מנוסה כבר בטכניקות של זכרון", הוא אומר. "לקחתי מקומות שמתקשרים לזכרון אישי או קולקטיבי - בית עגנון ובית ביאליק. זה זהה לתהליך הסימון והשחזור של בניינים ישנים. בסבוי יש דקונסטרוקציה של אירוע והרכבה מחדש בתור חלל בדוי ברובו. זה לא מקום אמיתי, מלון סבוי האמיתי. לקחתי חדר ריק ביפו, עם דלת ומיטה. בתוך ארמון הזכרון החדש הזה, אני מתאר בו התרחשויות שברובן פיקטיביות. פנטזיות, דמיון. תפיסת האירוע כנער מתבגר".

נראה שאתה מנסה ללכוד את האירוע, אבל הוא חומק ממך.

"אני מדחיק את סבוי, הוא נשאר שמור בפנים, אבל יש רמזים קטנים בתוך התצלומים. באחד מהם יש, למשל, תמונה על הקיר בה מצולמת ספינת האם שממנה ירדו המחבלים. בתצלום אחר יש מטפה של כיבוי אש. הנוף שנשקף דרך החלון הוא כמעט הנוף המקורי, הצופה ממש לנקודה אליה הגיע המחבלים עם הסירה שלהם. יש צילומים בהם ניתן לראות נעליים צבאיות, או את המשקפת האישית של אבא".

הנעליים הצבאיות על רצפת חדר המלון המאולתר

דימויים שמתכתבים באופן ישיר עם הפיגוע כמעט שאין. מה שיש הם דימויים אירוטיים, לעיתים בוטים, שאולי נראים טבעיים על רקע שגרת יומו של מלון סבוי דאז, אך רחוקים כל כך ממה שאירע שם, ב-5 במרס 1975. "אני משתמש במלון כארמון הזכרון שלי, זו עבודה שלי עם עצמי". אומר יאירי, "אני לא צריך שזה יהיה ברור לאחרים. יכול להיות שזה אני, אשר מתכתב בכלל עם עצמי".

המקורות האלימים של המיניות

ולמרות זאת, יאירי מצליח למצוא נקודות השקה בין האלימות המתפרצת בפיגוע לנשים המיניות שהוא מצלם. "הדימוי של הולדת ונוס הוא ייצוג מעוות של המחבלים שעולים מן הים. לפי המיתולוגיה, היא נוצרה מאברי המין הכרותים של אורנוס, שהותקף על ידי בנו קרונוס. יש פה חפירה של מיניות מתוך משהו אלים.

תאוות בשרים? קופסת לוף בצילום המלון

"בנוסף, צריך לזכור שבשנות ה-70 סבוי היה מלון לפי שעות. ממש הארדקור. מזווית של נער מתבגר, הוא איכלס מצבים מיניים וקלטתי גם המון שמועות שהופצו בנוגע למה בדיוק עשו שם המעורבים במבצע, מגיבורת היום כוכבה לוי ואפילו עד אבא שלי.

"On Watch". לפרק את החלל של סבוי

"On Watch". המשקפת של אבא, המציצנות של הבן?

"אני חושב שגם הדמות העירומה מסמלת פגיעות - ממש כמו הפגיעות של תל אביב, ממש כמו שאנחנו תופסים חדר מלון כמרחב אינטימי ובטוח. זה מתחבר גם לעניין של מציצנות ומצלמות אבטחה, כמו התיעוד של מחסלי מבחוח במלון בדובאי".

יש מי שירצה להשאיר את המקום קדוש.

"באמנות, אסור שיהיה איסור על יצירה. אני לא משנה את ההיסטוריה. להיסטוריון יש חובה אחרת לגמרי מאמן. זו זכותי, במיוחד כשמסתכלים על החלק של סבוי בקורות חיי. זה לא רע, קצת להרעיד את המיתוס הזה. אנחנו כל כך כוחניים, זו הזדמנות לתת למקום הזה היבט נשי".

אבל בעצם, שום דבר לא מייחד את חדר המלון שניסית לתאר ממלונות אחרים.

"נכון שהייתי יכול לקרוא לסדרה הזו 'מלון הילטון', וזה היה מתקבל אחרת. אבל מדובר, לפני הכל, בחוויה אישית שלי. ביליתי בחדר הזה המון זמן. צילמתי עשר נשים שונות, בסשנים של שלוש שעות עבודה.

זו פעם ראשונה שאני נוגע ישירות במלון סבוי, גם אם לא צילמתי שם פיזית. הזכרון תמיד היה שם בכל הפרויקטים שעשיתי, וכבר עשיתי שימוש בצילומים של אבא וכתבות על הפיגוע במרחבים נייטרליים שונים, אבל זה ניסיון מוצהר ראשון לעסוק במרחב הרלוונטי.  

"הסתובבתי בחללים שונים ב'ארמונות זכרון', עברתי מדירה לדירה וחשבתי שהגיע הזמן לשבור את הכללים. זהו מקום פיקטיבי וביימתי חלל אישי. אין בו סיפור אחר. יש פה בריחה למקום שאתה יכול לחפש בו את עצמך ולא דווקא למצוא. זה ממש כמו ללכת לפסיכולוג, רק שאותי הסדרה לקחה למקומות אחרים. יש משהו שלא ברור ולא פתור עד הסוף".