אינפנטיליזציה בחסות הרגולציה

מבט בלוח השידורים המתוכנן לפריים-טיים של ערוץ 2, שמציג יושב ראש הרשות השנייה החדש, מצביע על כך שמעונה לעונה, ומרגולטור לרגולטור, כוחו של הציבור יורד. כבר מהראיון הראשון שהעניק היו"ר הנכנס, ד"ר אילן אבישר, לקרן נויבך ברשת ב', התברר כי למרות עברו האקדמי, לא הספיק לקרוא או לא טרח לברר את הגדרת המחוקק לגבי חובותיהם לציבור של זכייני הברודקסט - ערוץ 2 וערוץ 10.

מנחי הריאליטי קושניר וטל. עשר שעות (צילומים: יוני המנחם ורועי ברקוביץ')

ההחלטה על הענקת עשר שעות שבועיות (!) לריאליטי בפריים-טיים בערוץ 2 ("רשת" ו"קשת") במקום שש השעות השבועיות שהסוגה קיבלה עד עתה, נראית ליו"ר החדש כסבירה בהחלט. קצת מפתיע שדווקא הוא, כיו"ר הרשות האמורה לשמור על האינטרס הציבורי, מגדיר את הערוץ כ"מסחרי". הציבור שאותו הוא היה חייב לייצג נזנח לטובת הזכיינים. מפתיע עוד יותר שהנימוק להכפיל כמעט את שעות הריאליטי הוא ש"הצופים אוהבים אותו".

אולי יש כאן בעיה של הבנת הנקרא. למיטב הבנתי, על היו"ר והוועדה להתייחס לצופים כאזרחי מדינת ישראל; כהגדרתו של אליהוא כ"ץ, עליו לייצג אותם כבעלי תעודת זהות, לא כבעלי כרטיס אשראי. אבל אצל אבישר אין ספק שכרטיס האשראי מנצח.

חבל שהרגולטור החדש לא ממש מתמצא בהגדרת המחוקק לגבי ערוץ 2 ו-10, לא כל שכן בהגדרת תפקידו שלו בַּכּוֹח. לידיעת היו"ר הנכנס, ערוץ 2 הוגדר אף הוא כערוץ ציבורי, כשההבדל בינו לבין הערוץ הראשון נעוץ באופן המימון. בעוד שתקציבו של הערוץ הראשון אמור להגיע ישירות מכיסיהם של האזרחים הצופים בו באמצעות האגרה, ערוץ 2 (והאח הקטן, ערוץ 10), ממומן על ידי המפרסמים.

אין שומר בשער

תפקיד מועצת הרשות השנייה, והיו"ר בראשה, הוא לשמור על האינטרס הציבורי מפני לחציהם של הזכיינים והמפרסמים. המשמעות היא שעל היו"ר לעמוד בפרץ מול האינטרסים של בעלי ההון, שמה שמעניין אותם הוא הרווח הכספי שהם משלשלים לכיסם.

"התפתחות קוגניטיבית - עד גיל צפייה ב"האח הגדול" (צילום: ערוץ 2)

ומהם האינטרסים? יש להזכיר אולי שהדרך הרווחית ביותר של בעלי הממון להתייחס לציבור היא לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר, והייצרי ביותר. ככל שהתוכניות מעניקות סיפוקים לטווח קצר יותר, ככל שהנאת הצופים היא מיידית יותר, ככל שנדרש פחות מאמץ כדי לעקוב אחריהן, כך נעשות התוכניות לפופולריות יותר. היה זה אפלטון, הפילוסוף היווני, שהרלבנטיות שלו נשכחה במציאות הטלוויזיונית שלנו, שידע כבר לפני 2,500 שנים לומר ש"כל היפה קשה".

דהיינו, סדרת דרמה שתישמר בזכרוננו הפרטי, ולעתים הלאומי, שתביא אותנו לשאול שאלות על החברה בה אנו חיים, או חלילה וחס ללמוד משהו חדש על עצמנו או על העולם שסביבנו, נתפסת כקשה לעיכול ולכן נכשלת במדד אחוזי הצפייה. אין עוד כל סיכוי שסדרות הריאליטי בפריים-טיים יותירו אחריהן כל תובנות חדשות. יתרה מזאת, האינפנטיליזציה של מבוגרים וילדים כאחד בתוכניות החוגגות את החשק, הרהב והטפשות, באה על חשבון יצירה ישראלית מקורית במה שמכונה "סוגה עלית", כדוגמת דרמה, דוקומנטציה ודוקו-דרמה.

מסתבר שזה הדימוי שמקובע בראשיהם של בעלי הממון והרגולטור שמאחוריהם. ההתפתחות הקוגניטיבית של הישראלים מגיעה עד הגיל שבו מותר להתחיל לצפות ב"האח הגדול". חבל שהרגולטור, שאמור להיות פער גדול בין נקודת המבט שלו ושל נציגי הציבור בהנהלת הרשות לזו של בעלי הערוצים, מתאים את תפיסתו לזו של בעלי הממון והמפרסמים.

דוקו עם קבלות

בניגוד למה שאומר היו"ר, הוא זה שעליו מוטלת האחריות להעלות תוכניות בפריים-טיים שאינן נגישות מהדקה הראשונה, כאלה שדורשות ריכוז וחולקות כבוד לצופה. אמנם על מנת לפתח אופציות לתוכניות בסוגות יותר מורכבות, מתוחכמות, או ביקורתיות נדרש לא רק להיות סחבק של בעלי הרשתות אלא גם להתעמת אתם. אם לא כך, הרגולטור אינו ממלא את תפקידו. גם אם יו"ר הרשות מעוניין להזדהות לעתים עם בעלי הערוצים, הוא אינו חייב להסכים לכל סוגת זבל שמוצעת על ידם.

הפגנה מול משרדי "קשת" ו"רשת". דוקו? לא בפריים (צילום: ירון ברנר)

ישנן הוכחות לכך ממדינות אחרות, שכאשר מעלים על המרקע סדרת דרמה או דוקו, ניתן להרחיב את טווח הצפייה מעבר לציפיות (גם אם לא נגיע לממדי הצפייה ב"האח הגדול") .

כך, למשל, אפשר ללמוד מהצלחתה של הסדרה הדוקומנטרית על מלחמת האזרחים בארצות הברית, ששודרה בערוץ הציבורי - תמונות סטילס שהגיעו לאחוזי צפייה נכבדים בהחלט.

חבל שהרגולטור החדש לא ביטא שום אמירה המאותתת על שינוי כיוון בראיון שנתן לקרן נויבך. להיפך. יש כאן כניעה של מי שמלכתחילה הרים ידיים. הרי תוכניות הפריים-טיים הנצפות ביותר הן הבאר שממנה זורם הכסף הגדול, וככל שהשידורים מצהיבים יותר, והפופולרי הופך לפופוליסטי, הולכת ומתגברת תחושת הדז'ה-וו לגבי התנהלותו של היו"ר החדש. עוד נקודת ציון בדרך ממדורת השבט למיטתו של "האח הגדול".

פרופ' תמר ליבס היא חוקרת במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית