מופקר במסדרון: סיפור האשפוז של ד"ר אהרוני

דו"ח מבקר המדינה על התנהלות קופות החולים בכלל ואי הסדרים במאוחדת בפרט מעלה שאלות ותהיות לגבי השירותים הרפואיים שאנו מקבלים בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. השירותים הניתנים בבתי החולים בארץ גם הם ראויים לעין בוחנת של מבקר המדינה, משרד הבריאות ובעיקר קופות החולים עצמן. אני מביא את עיקרי סיפורי כאן מכיוון שאני בטוח שאת סיפור האשפוז הקשה שלי עברו רבים, בצורה זו אחרת.

1. שקט, בבקשה

לאחרונה, כששבתי לבית החולים והפעם כחולה, מצאתי שבכל הקשור ליחסי אנוש ובעיקר בדברים שאינם בהכרח תלויי תקציב - הדברים נותרו כשהיו. לפני שנים רבות היה תלוי על כל קיר במסדרונות בית החולים שלט שעליו תמונה של אחות המרימה אצבע לשפתיה ואומרת "שקט בבקשה!". "שקט" היא מילה שלא קיימת כאן. החדר שבו שכבתי היה כמרקחה, אחיות ואנשי צוות נכנסו ויצאו ממנו במשך כל שעות היום והלילה, הדליקו וכיבו אורות, דיברו בקולי קולות, והמנקה באה חצי שעה אחרי חצות כשהיא מזיזה את פחי האשפה הגדולים בקול רעש איום. אנשי הצוות במשמרת הלילה דיברו וריכלו בקולי קולות, כאילו אין חולים הסובלים מכאבים, ושכל רעש קטן מפריע למנוחתם והבראתם. בבית החולים לחץ הדם שלי עלה וירד כפי שלא קרה לי מעולם; ומה פלא, אתה כועס ותשוש ולא נותר בך כוח אפילו כדי לבקש שקט.

2. "הביאו תרופות מהבית"

שמעתי רופאה דורשת מבני משפחתו של אחד החולים בחדרי, שיביאו עבורו את התרופה מהבית - כי בית החולים לא יכול לספק זאת. על פי הנחיות משרד הבריאות, בית החולים אמור לספק את התרופה עבור החולה כל עוד הוא תחת השגחת הצוות. בבית חולים המכובד שבו היינו מאושפזים מצוי בית מרקחת עצום המספק את כל צרכיו. מדוע, אם כן, על החולה ומשפחתו לדאוג לכך בעצמם?

3. אחות שלא יודעת, רופאה שממהרת מדי

בוקר אחד שמתי לב שתרופה אחת חדשה נוספה לי. שאלתי את האחות על אודותיה, אך היא לא יכלה לומר לי מה שמה או מה טיבה. השבתי לה בנימוס שאינני יכול לקחת תרופה אם אין אני יודע מה אני מכניס לפי. הסבריה נשמעו לי מבלבלים, ואמרתי לה שלא אקח את התרופה עד שתגיע הרופאה התורנית. האחות השיבה ש"בפעם הבאה אני לא צריך לשאול את אותה" ושאשאל רק את הרופאה, כי אחות אינה אמורה לענות לשאלה שכזו. האמנם?

כחולה אני מתקשה לממש את זכותי לדעת ולהחליט על גורלי, כי בכל בוקר כאשר יש ביקור רופא בליווי הצוות, הכול מתנהל במהירות שלא מאפשרת לי לשאול שאלות על מצבי או אף לומר לרופא ולצוות איך אני באמת מרגיש ולהחליט יחד עמם על גורלי.

מדוע האחות אינה יכולה להסביר על התרופה? (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

4. דקות ארוכות של תחנונים וצעקות

עברו שלושה ימים מאז אשפוזי, ובדיקות בסיסיות שהייתי אמור להישלח אליהן לא התבצעו; זאת, למרות שאני ומשפחתי דאגנו מדי יום לחזור ולהזכיר לרופא ולאחיות על אודותן. הם טענו שהרופא המתמחה בסחרחורת מגיע לעבודה רק בימי ה'. האומנם בכל בית החולים הגדול הזה, במחלקת אף-אוזן-גרון, יש מי שיכול לבדוק את הסחרחורת שלי ואת ההקאות הנלוות אליה רק אחת לשבוע?

ביום השלישי לאשפוז שלחו אותי סופסוף לבדיקת CT, כשעודני נמצא במצב קשה עם סחרחורות ובחילות ולחץ דם גבוהה. בחור צעיר מצוות בית החולים העביר אותי לכסא גלגלים והוביל אותי לבדיקה בקומה התחתונה של הבניין. הוא אמר שיקראו לי בעוד כמה דקות ועזב אותי שם. המתנתי מעל כחצי שעה כשאני סובל מסחרחורת, כאב ראש איום ואף מרגיש שאני עומד להתעלף ומתקשה לשבת. צעקתי בשארית כוחי לעזרה לאנשים שהמתינו לתורם סביבי.

למרות קריאותיי החוזרות ונשנות, צוות בית החולים בחדרים הסמוכים למכון ה-CT התנער מאחריותו ושמעתי שאמרו שאין זה מתפקידם לטפל בי. רק לאחר כעשר דקות של תחנונים וצעקות נאותו להתקשר למחלקה לבוא ולקחת אותי. וגם כך, לקח למעלה מ-20 דקות עד שמישהו טרח לבוא מהחלקה כדי להחזירני אליה. כשסיפרתי את ההשתלשלות לראש המחלקה, הוא התנצל ואמר שהם סובלים ממחסור בכוח אדם.

5. לא עונים לטלפון במשך ארבעה ימים

גם לאחר ששוחררתי מבית החולים, הקשיים נמשכו. בהמלצת הרופא בטופס השחרור מבית החולים, נתבקשתי להתקשר לאחר השחרור ולהסדיר תור לבדיקה חוזרת במחלקת אף-אוזן-גרון בתוך בית החולים. ניסיתי להשיגם במשך ארבעה ימים רצופים, בכל יום עשרות פעמים, להסדרת תור. לא קיבלתי מענה בטלפון. בתסכול ובייאוש, פניתי למחלקה לפניות הציבור של בית החולים, ורק בהתערבותם הוסדר לי תור ושוב - בעילה ששוב, פשוט אין כוח אדם לענות לטלפונים.

מחסור בכסף או בכוח אדם אינם עילה להפרת זכויות החולה

סיפרתי כאן את סיפורי לא כדי לבקש פיצוי או לנקום בבית חולים או ברופא כלשהו - ולראיה השמות כולם נעדרים. סיפורי מובא שכן אני בטוח שאיני היחיד שעבר חווית אשפוז קשה בבית חולים בישראל, גדול ומכובד ככל שיהיה. בבתי החולים שכחו מ"זכויות החולה" התלויים על הקיר בכל מקום רק לקישוט. החולה זכאי לכבוד, לשקט ומרגוע בבית החולים, לקבל הסבר על התרופות שנדרש לקחת, לספק לו אותם ולא לדרוש ממנו להביא אותן מהבית. לא מגיע לחולה להיות מופקר לבד בלב

בית החולים, ויש לדאוג שיהיה מענה טלפוני זמין בכל התקשרות להמשך הטיפול.

מחסור בכוח אדם אינו עילה לקבל טיפול שהוא פחות מסביר ובמועד, ולזכות ליחס אנושי. אמנם אנו חבים תודה גדולה למערכת הבריאות שלנו שאין אנו במצבם של כ-40 מיליון אמריקנים שאין להם אפילו ביטוח בריאות. אבל זו אינה סיבה שלא לכבד את זכויותינו כחולים המבוטחים ולא להתייחס אלינו בכבוד הראוי כפי שמוצהר ב"זכויות החולה". אנו סובלים די מהחולי, למה להקשות עלינו יותר?

הכותב הוא ד"ר לפסיכולוגיה התפתחותית ויו"ר העמותה הישראלית לפעילות גופנית מותאמת