רינה בלרינה: לרקוד עם רינה שינפלד בתל אביב

בגיל 72 המושג אנטי אייג'ינג נולד עבור רינה שינפלד. עם גזרה של דוגמנית ושיער ג'ינגי לוהט וארוך, היא הגברת הראשונה של המחול המודרני בישראל. ממייסדות וסולנית להקת "בת שבע", שיצרה עד היום כ-70 מופעי יחיד ועם רקדנים בלהקתה. 

בימי לימודיה בבית הספר לאמנויות "ג'וליארד" בניו-יורק, התחברה עם הכוריאוגרפית פינה באוש, שלימים הפכה לאוטוריטה מהחשובות בעולם המחול המודרני. פינה באוש הלכה לעולמה השנה, ורינה יצרה עבורה ריקוד מחווה בשם remember me. שינפלד שהופיעה בכל במה אפשרית נחשבת בעולם וזכתה בפרס א.מ.ת (אמנות, מדע, תרבות) על מפעל חייה, יוצאת בימים אלה במחול חדש, לצלילי מנגינות של שופן לרגל 200 שנה להולדתו.

באפריל, היא תעלה מופע עם להקתה משיריו של ליאונרד כהן, מתורגמים על-ידי קובי מידן ובביצוע שבעה זמרים. יצאנו עם הפרימה בלרינה רינה, לטיול תל אביבי במקומות קסומים, שאליהם היא צועדת ברגל מביתה, לפעמים מקפצת, ומפגינה רוח נעורים נצחית.

קיר ריקוד

"נולדתי בעיר הגדולה, תל אביב, והטבע העירוני מילדותי כובש אותי בקסמיו. הוא פורץ מתוך הקירות ומתנגש עם הבתים והאבנים. גם בעבודתי, אני שמה דגש על ניגודים. הניגוד בין השרירים והמפרקים הוא שיוצר ניגון מדוייק. ב'בית יד לבנים' לידי, יש קיר ארוך שמדבר אלי בשפתו.

"לאורך הקיר הזה רקדנו אני ולהקתי בשנת 1983, ריקוד שנקרא 'פסול על הקיר', לצלילי 'הו סופרמן' של לורי אנדרסון. בתקופה הזאת, שבה החלטתי לצאת מאולמות ממוזגים ומנוכרים לחוצות העיר, הופענו גם ברחבה של מוזיאון תל אביב, בעתיקות של יפו ובנחל הירקון".

"מדבר אלי בשפתו". שינפלד והקיר ב"בית יד לבנים" (צילומים: גילי מצא)

עץ החרוב: סגולה לאריכות ימים ובריאות

"אני גרה ברחוב קטן וצר בתל אביב, שכל בתיו נמוכים וקטנים כמו בכפר. אני מכירה כל עץ בסביבתי ויודעת מי מהעצים פירותיו מתוקים ומי פירותיו חמוצים או מרים, ממש כבני אדם. יש לי רומן עם עץ החרוב הצומח ברחוב הסמוך לביתי. אני באה אליו כל עונה, אוספת את פירותיו ונדמה לי שהוא מודה לי. גאה בתוצרתו המתוקה, שאותה אני אוכלת בשמחה.

"השנה, הסופה בחורף עשתה את העבודה עבורי ופיזרה את כל החרובים על המדרכה. חרובים הם סגולה לאריכות ימים ולבריאות. לנכדים שלי, כל יום שישי בתום הארוחה אצלי, אני מחלקת מטריות של חרובים בצורת שוקולד והם מאושרים".

ארנבים ותאנה

"לגינת יד לבנים, הובלתי את נכדתי כשהיתה קטנטונת. היינו יושבות בתוך עץ התאנה המפוצל ומרגישות ביער אמיתי. כעת העץ התייבש ונראה שרוף כמו העצים ביערות הכרמל לאחר השריפה הגדולה.

"כאן צומחים כל צמחי ארץ ישראל, שפעם גנן שקד על טיפוחם. היום, לצערי, הגינה לא מטופלת, אבל חי בה שבט של ארנבים שובבים. השכנים והילדים מאכילים אותם כרוביות, קישואים והם נראים שבעים, יפים ופרוותם מבריקה לאור השמש".

גינה שמוזנחת, אבל חיים בה ארנבים. גינת יד לבנים

זורמת לירקון

"קרוב מאד לביתי, זורם לו נחל הירקון. זרימת המים (גם אם הם עכורים מאוד), יוצרת זרימה בחיים של אנשי העיר. הרוח הנושבת בין העצים, קולות העורבים ושאר הציפורים, הברושים התמירים, היונים, החסידות ומצד שני, הקולות האנושיים של פעילויות ספורט בקיאקים, המולה של רצים, רוכבים על אופניים בזוגות, בשלשות וביחידים, במאמץ לשמור על בריאותם, זו שמחת חיים גועשת. אני באה לכאן לעיתים קרובות, כאשר אני עייפה אחרי הופעות, על מנת לשאוב כוחות מהזרימה הזו".

שמחת חיים גועשת. בנחל הירקון

זכרונות מביאליק

"אני מאוד אוהבת להסתובב בדרום העיר. אני קשורה לבית ביאליק. בסביבת הבית הזה, האווירה מיוחדת. ארכיטקטורה של תל אביב הקטנה, סגנון באוהאוס יפהפה (שהייתי מחוברת אליו בסגנון הריקוד שלי בתחילת דרכי העצמאית). השיפוצים שנעשו לאחרונה, ובעיקר התוכן של האומנות והעשייה בסביבה מחברים אותי לאזור הזה ממקום חדש של תנופה".

ארכיטקטורה של תל אביב הקטנה. בבית ביאליק

אנטנות של נוסטלגיה

"אני מחוברת לאמנות הגרפיטי שמוסיפה כוח, צבע ואמירה לעיר, לבתים ולאנשים. אני שמחה שאמנות זו הולכת ומתפתחת בעירי, תל אביב. בנעוריי, ביליתי ימים נפלאים ברחוב אלנבי. איפה שהיה קולנוע אלנבי, גיליתי לראשונה שיש עולם מופלא, סרטים. הסרט "הנעליים האדומות", גרם לי להחליט מיידית להיות רקדנית.

"מתחת לגרפיטי המקסים פה, באלנבי 54, הופתעתי מהשלט שקפץ לעיני 'באלנבי 54, היתה סוכנות הרדיו פילקו, ששימשה בין השנים 1937-1947, כמעבדת רדיו של ההגנה, שעסקה בייצור ותיקון מכשירי קשר אלחוטיים'. אנטנות של נוסטלגיה".

אמנות שמוסיפה כוח, צבע ואמירה לעיר. הגרפיטי באלנבי

סודות היופי שלי

"אני אוכלת כל יום שתי בננות כארוחת בוקר. אומרים שבננה ליום, מרחיקה את הרופא, אז אולי שתי בננות, מרחיקות שני רופאים. כאן, בשוק הכרמל, נמצאת החנות שבה אני קונה בעשרה שקלים את עיפרון האיפור הכי טוב בעולם. במדרחוב נחלת בנימין, אני מוצאת בדים וחוטי צמר לתפירה ולסריגה, שזה ההובי שלי. ברגע שאני מסיימת פרוייקט ריקוד, מיד אני מתחילה פרוייקט סריגה או תפירה".

שתי בננות, מרחיקות שני רופאים? בכניסה לשוק הכרמל

בת הים

"לעתים קרובות אני באה אל הים על מנת ללמוד ממנו על הגלים והמחזוריות של החיים. אילו לא היה ים לצדי, חיי היו שונים. בחלק גדול מריקודיי מופיעה תנועת הגלים. בחלק גדול משירי מופיע הים. היום, בנמל תל אביב, במקרה נעמדתי מול הים הגועש והשוצף וראיתי שלט קטן שבקושי מבחינים בו, עם תווים והמילים של שיר "הנמל", שכתבה לאה גולדברג לרגל השקת הנמל ד'אז. פרשתי ידיים בתנועת ריקוד ושמחה מול התגלית ועוצמת הים שאחרי הסערה הגדולה, שזרעה פה הרס רב".

"בחלק גדול משירי מופיע הים". תופסת בריזה בנמל ת"א

• לכל הכתבות במדור "מסע עם כוכבים"
  

• גילי מצא עיתונאית וצלמת שצילומיה מתפרסמים בעולם