מכונת כביסה, ספה, גבר בן 42, אלטע זאכען?

נולדתי אחרי מלחמת ששת הימים, כחלק מהניסיון של הוריי למלא בגופם את מה שתחסיר המלחמה הבאה. כל הסרטים היו שחור-לבן, אחרת לא נבין: חיים יבין החל את הפלישה לסלוני בתינו, האדם הגיע לירח אבל ראה שאין מה לעשות שם וחזר, לביטלס נמאס להצליח כל הזמן והם התפרקו, בוודסטוק כולם התלבשו והלכו הביתה, ברחובות רמת גן הסתובבו מוכרי נפט וסוסים עם ערבי שצועק ביידיש מזרח-תיכונית "אלטע זאכען, מכונת כביסה, ספה, מזנון, ארון, אלטע זאכען". התינוק החדש שנולד קיבל שם של עץ שמצמיח איצטרובלים במקום פירות, ומיד הפך למועמד לראשות הממשלה. "בגיל 42", אמרו מעל ראשו כאלה שחשבו שהוא לא מבין, "זה הקטן בטח ילווה כסף לנוחי דנקנר, יעסיק את מיק ג'אגר בתור זמר חימום, או ילמד את שמעון פרס לנסח קלישאות של כל מיני חוכמעס".

טוב, הנבואות האלה לא התרחשו, ואם לא יקרה משהו דרמטי ביום הבודד שנשאר, בגיל 42 אני אהיה ממש טוב בסוליטר עכביש, אדע המון על הפועל ת"א, ואקבל מידי פעם בפייסבוק הצעות מרוחמה אברהם להיות מעריץ שלה.

בראשית, כשאלוהים ברא את גיל 41, הוא התכוון למשהו טוב. הוא התכוון לעשות לנו גיל כזה של מנוחה – אתה כבר לא דואג לכסף, למקצוע, לשידוך, וללימודים, ועדיין לא דואג ללחץ דם ולסוכר ולכתמים המוזרים על העור. אתה יושב לך בסלון עם האשה, רואה "האח הגדול" מניד בראש וממלמל "כמה נמוך עוד אפשר לרדת", רואה שידור מיוחד מהשריפה בכרמל ומצקצק "מה יהיה עם המדינה הזאת". בגדול טוב לך. אתה מחליט לאכול יותר בריא ולרוץ שלוש פעמים בשבוע, ושמח שהילדים שקטים בחדריהם. ברור ששקטים, הם עסוקים: הבת מעלה תמונות של עצמה בביקיני לפייסבוק, הבן בחדרו מוריד תמונות דומות. החיים במסלול, אתה בשליטה, הכל זורם לאיטו.

איפה האביב? איפה הפריחות?

לך ללמוד באוניברסיטה בגיל 41 ותיראה שם כמו פריק מהקירקס, הנחמדים יסכימו לדבר איתך לפעמים, אבל רק מתוך נימוס. לך למועדון ותיחשב אשמאי זקן שנועץ מבטים פדופילים בילדות, רק חסר שתשדל אותן לקחת ממך סוכריות. לך למילואים ולא תבין את השפה, לך לחפש עבודה ותקוטלג כסבא טוב מלא הומור של פעם, לך לדייט ותחשוב: "מה קורה פה? אני באמת בדייט?". אנחנו, ילדי חורף 68, הבטיחו לנו אביב ופריחות ו"הר הבית בידינו", אבל איפה האביב? איפה הפריחות? גם להם כנראה לא קל עם ה-41 הזה.

אבל מחר הכל עומד להשתנות, האביב והפריחות המובטחים ממש ממש מתדפקים בפתח. כי גיל 42 זה משהו אחר לגמרי, גיל הרבה יותר הגיוני, ואם התרגלת כבר ל"40 ו...", ה-2 קטן עליך. אתה יותר רגוע, יותר מתון, יותר סלחן, אתה במקום של שקט עם עצמך, כבר לא יוצא יותר למלחמות אבודות, לא מנסה לחנך אף אחד, לא נבהל ממילה לא במקום של מאן דשו-אסמו או מפרצוף שמישהו עשה, מצפצף על מה שפעם נראה כל כך מרגיז. אתה מכיר את עצמך כבר 42 שנים, זה מספיק זמן כדי להשלים עם עצמך,

לתקן כמה דברים שתמיד חשבת שמתישהו תצטרך לתקן, לסלוח לעצמך על כל מיני דברים שכבר לא יסתדרו אף פעם. אתה נהנה מסתם שטויות שפעם לא הבחנת בהן, אתה שמח בחלקך ומודה על מה שיש, ומקווה שגם לאחרים יהיה טוב, אין לך כבר כוח לשנוא ולהתנקם ולשמוח לאיד. אתה בוחר מה לראות ומה לא, ואתה מחליט לראות את היפה באנשים... הציני שחי בך עד גיל 41 לא יבין את זה.