לך אל הנמלה, עצל
"נמלים הולכות בטור" של העיתונאי גיא צדיק הוא ספר ביכורים משעשע, נרגן וטבול באלכוהול, הסובל מחוסר מודעות ומרדידות אינטלקטואלית מסוימת. על גיבור תל אביבי, קליל ובורגני
גיא צדיק, עיתונאי שספר הביכורים שלו "נמלים הולכות בטור" הופיע לאחרונה, שייך לזן של כותבים צעירים ושנונים בעלי בוסריות רוחנית מסוימת. מצד אחד, הוא כותב באמת יפה, דיבורי, קליל, וגיבורו התל אביבי (שהוא המספר) הוא מיזנתרופ משעשע, שמסעות האלכוהול הנואשים שלו מתועדים בגילוי לב. מצד שני, עולמו האינטלקטואלי לא בדיוק מפותח.
אבל כדאי להדגים קודם משהו מכישרון הכתיבה של צדיק, למשל, בפרק הפתיחה המשובח, המגולל את תיסכולו של המספר כשהוא מגלה שחברו הטוב זכה בשבעה מיליון שקלים בטוטו, בטופס שהוא עצמו סירב בתוקף להשתתף בו, למרות הפצרות החבר. והזוכה בהחלט מתכוון לחגוג: "אחי, תאמין לי, אני לא הולך להיות כמו כל המטומטמים האלה שהכסף לא משנה אותם".
משעשע, נרגן ותל אביבי במיוחד (עטיפת הספר)
וכך מגיבה לזכייה חברתו של המספר, העובדת בבנק: "העיניים הנמריות שלה נפתחו, כמעט יצאו מהחורים. כסף עושה לה את זה. כנראה ככה זה כשעובדים בבנק, עם כל הכסף הזה שמתגלגל מסביב ואי אפשר לגעת בו. כמו פורנו בשביל גידם". אגב, ההנחה בבדיחת הגידם היא כמובן שגידם לא יכול לאונן. מצד שני, הוא בהחלט יכול לראות סרט פורנו לצד אשתו.
מכור להימורים
גם שכונת המגורים הבורגנית שבה גר המספר עם חברתו מתוארת באותה ציוריות בוטה: "בגיל שלושים החיים גלגלו אותי לרחוב שקט בלב הארץ, מקום שבו קשישים ממורמרים מתיזים מים לעבר כלבים משוטטים, פיליפיניות מצחקקות על הספסלים ואזרחים טובים נושאים בקבוקי פלסטיק לסל המיחזור השכונתי כמו תתי-מקלעים במערכה נגד הזיהום הסביבתי".מבחינה מסוימת, כל הסיפור הוא אכן על בריחתו של המספר מחייו הנראים לו בורגניים וקונפורמיים להחריד (ומכאן השם "נמלים הולכות בטור", דימוי להליכה האנושית בתלם), מעבודתו שנמאסה עליו כגרפיקאי בעיתון ומהשגרה המסתמנת עם חברתו הקרייריסטית והלוחצת להתחתן, שאמנם אוהבת אותו (וגם הוא אותה). וכך הוא הולך לאיבוד באינספור סבבים של שתייה מופרזת עד שהוא עוזב הכל וטס לגוואטמלה לחפש את עצמו.
אלא שהעמדה האנטי-בורגנית הזאת מסתירה למעשה - גם מהמספר הלא מודע עצמו - אופי בורגני למדי, המתבטא למשל ביחס האינטימי שלו למכוניתו ("הצרפתייה שלי") או בקושי המתמשך שלו להתפטר מעבודתו השנואה, מחשש שלא יקבל פיצויים. גם ההתמכרות שלו להימורי אינטרנט לא ממש מתיישבת עם הפגנות הבוז לחומרנות של חברתו.
"פתאום היה לי אכפת ממשהו. זה הקטע בהימורים. לא הכסף, אלא התחושה הזאת, שכל כך אכפת לך ממשהו", הוא מספר במה שנדמה כהומור עצמי, אבל לא, הוא מתכוון ברצינות וזה חלק מההשתגעות שלו בעקבות הזכייה של חברו.
בעזרת המריחואנה
בסופו של דבר לא באמת מדובר כאן בסיפור אנטי-בורגני אלא במשהו אחר: מתחת לסרקזם הנרגן של המספר
מסתתרת למעשה אשמת-עבר כבדה, לאחר שבגיל שבע הוא עודד את חברו לקפוץ בעקבותיו למכולה עם קרטונים - קפיצה שהחבר נהרג בה. אבל עובר זמן סיפורי רב מדי עד שהמספר מתמודד חזיתית עם הפצע הפנימי הזה, וגם כשזה קורה (תחת השפעה ברוכה של מריחואנה, המתגלה גם כאן כחומר ידידותי, בניגוד לאלכוהול) זה נראה חלקי מדי.
בשורה התחתונה, יש משהו לא מפותח גם בחסות שמוצא המספר שוב ושוב אצל חברו המיליונר, מין גורו ילדותי בשקל ואלכוהוליסט במנוסה גם הוא. החיבור הזה מותיר בצד רגעים סיפוריים מעניינים יותר, כמו הקשר הבלתי פתור של המספר עם חברתו וכמו חוויית האושר שעברה עליו בטיול בעקבות ההשתחררות המסוימת ממועקת העבר. בכל מקרה, היצמדות למיליונר-טוטו היא לא בדיוק נוסחה מנצחת, ובעצם היא דומה קצת להחלפת טור נמלים אחד באחר.
"נמלים הולכות בטור" מאת גיא צדיק, הוצאת מטר, 302 עמ'
