קוראים עתידות

לא קל להיות סופר. בייחוד כשמדובר במדינת ישראל. אבל דווקא עכשיו, כשאנו פוסעים פסיעה קטנה אל תוך השנה החדשה, בתקופה בה המדינה סוערת וגועשת וחוק הספרים מטלטל את עולם הספרות המקומי, לפעמים צריך לשכוח מהכל, ולצלול אל תוך קריאה בספר טוב.

לכן בחרנו שלא לסכם את השנה שעברה, אלא להביט עם הפנים קדימה, ולהציץ אל חמישה סופרים שספרם עתיד לראות אור במהלך שנת 2011. שלושה מהם סופרים מוכרים ואהובים, ואילו שניים מוציאים את ספר הביכורים שלהם, אך מעל כולם מרחפת אותה התרגשות עזה לקראת המפגש הבלתי-אמצעי עם הקהל.

מעניין לראות את תחומי העניין של כל סופר וסופרת, ואת הבערה הפנימית שמדרבנת אותם לכתוב. בין אם זה מסע אישי אל נבכי ההיסטוריה המשפחתית, ניסיון להשליט סדר בכאוס התרבותי-חברתי, קבלת השראה ממדיומים פופולריים או רצון לספר סיפור קטן ואינטימי - נראה כי הסופרים נותנים לעצמם דרור ומרחיבים את המבע המקובל. ובתקווה שהשנה הבאה, תהיה טובה בהרבה מקדמתה.

גדי טאוב תוהה ב"נגד בדידות (רשמים)"

טאוב. הרצף שמחבר בין יחיד זולת ורבים (צילום: ענבר זעפרני)

"עמדה כזאת, שהולכת ונעשית דומיננטית בעולם הדמוקרטי, וגם בקרב חלקים גדולים של האליטה בישראל (גם ה'שמרנים' וגם ה'חתרנים' בתוכה), מתכחשת לרצף שמחבר בין יחיד, זולת ורבים, או מבקשת לפרום אותו. אין כאן תזה מקיפה או שיטתית על 'פרימת הרצף', לא בישראל, ולא באופן כללי. אבל ככל שיש למאמרים האלה משותף - כאן ובכרך הבא של הספר ('נגד בדידות – מחשבות') - המשותף הוא עמדה לגבי הרצף, לגבי הלהט המופרז לפרום אותו, לגבי המידה שבה הוא דרוש, ומה שקורה במקומות שבהם הוא אכן נפרם".

טאוב מספר על הספר החדש: "הספר הוא סידרה של רשמים אקלקטיים על קו התפר בין המסאי לספרותי. דברים שכתבתי במהלך השנים האחרונות. הזירות שונות מאד זו מזו: מועדון סקס בברלין והחבורה הפרועה שמפעילה אותו, מניפסט הניו-אייג' רב-המכר, 'באדולינה', חשפנית חד-הורית שגרה עם אחותה בדירת חדר ביפו ועוד. מה שאני יכול לומר על כולם זה שהם משכו או עיניינו אותי, ושלכן חשבתי שאולי הם יעניינו עוד אנשים". (הוצאת ידיעות ספרים)

איחול ספרותי לשנת 2011: "שהכותרת של הספר לא תאלץ אותי לענות אלף פעם על השאלה למה אני לא נשוי. שהעבודה על סידרת הטלוויזיה מ'אלנבי' תהיי ההרפתקה שנראה כרגע שהיא תהיה. לסיים ספר עיוני על הפמיניזם באמריקה. אבל מעל לכל זה שהמדינה שאני חי בה תתעשת ותחליף את הממשלה הכושלת הזאת. הקשר בין הפוליטי לאישי - בין היכולת לנשום בנוח, לבין ההרגשה שאתה חי במדינה שיש לה קצת שכל ישר לפחות - הוא מוחשי ומיידי".

טל דוידוביץ' מפציעה ב"מנגו אחרון לפרידה"

דוידוביץ', נשלחה כמו נעמי הגיבורה למסע משפחתי (צילום: אלון סיגוואי)

דוידוביץ' מספרת על הספר: "את הספר הזה התחלתי לכתוב כי נשלחתי, כמו נעמי, הגיבורה, לתור אחר מוכרת פרחים שהיא הרבה יותר ממוכרת פרחים. מכאן החלה מפולת של אירועים משונים שאמנם לא נכנסו לתוך הספר אבל בהחלט גרמו לי לחשוב על הרצון שלי לדעת.

"תומס אוגדן כתב שאי ידיעה שוללת מאיתנו את התחושה של מי אנחנו, ואילו הידיעה פירושה לראות את מה שאיננו יכולים לשאת. ברומן הביכורים שלי ניסיתי לנהל דו שיח עם המשאלה הזו, לדעת וגם לא לדעת. נעמי מצויה במסע של חיפוש אחר אביגיל, שהיא אניגמה, ובו בזמן מתקיימת בה התשוקה שלא לדעת את האמיתות של חייה שלה עצמה.

"לבסוף מצאתי את עצמי ממקמת את השקרים הקטנים והגדולים ואת אי הידיעה הזו, דווקא בתפאורה הבטוחה, המוכרת, זו שנדמה לנו שאנחנו יודעים אותה יותר מכל, חיי המשפחה". (הוצאת מודן)

איחול ספרותי לשנת 2011: "אני מאמינה שאין דבר יותר מעורר השראה ונפלא לכותבים ולבני אדם בכלל מאשר קריאה. מאחלת לעצמי השנה עוד הרבה יותר זמן קריאה". 

דודו בוסי חולם "חלומות מזכוכית"

וככה זה מתחיל: "בשוק הירקות פגשתי את נועם. נועם הוא במאי סרטים ופרסומות. שלושה חודשים לפני כן הציע לי להשתתף בסרטון פרסומת למעדן חלב. הוא לחץ לי את היד והזמין אותי להצטרף אליו למקום העבודה שלו - 'הסטודיו למשחק' - שנמצא בלב שוק הבשר, שם הוא עובד כמורה למשחק מול מצלמה. נכנסנו ליקום מקביל המוקף בחומה גבוהה. מכל עבר תמונות של שחקנים וסטודנטים למשחק, כמה מהם מוכרים מהטלוויזיה ומהקולנוע".

בוסי מספר על הספר החדש: "יוסי וכריסטינה חיים בסרט. סרט תיעודי. את מאבקם לבנות לעצמם חיים ולצאת ממעגל העוני, האלימות והאלכוהול מלווה נעם, במאי שצמח בשכונת התקווה ושב אליה כדי לראות אותה בעין המצלמה. הדוברים השונים שמרכיבים את פס הקול של היצירה הזו אינם מסתירים מאיתנו דבר.

"הם חיים את חייהם לעיני המצלמה ומדברים בגובה העיניים על המקומות הכי נמוכים. אני מבקש לתת ביטוי ספרותי לתרבות הרייטינג והמציאות המתוסרטת, להציץ אל מאחורי הקלעים של המציצנים עצמם ולבדוק כיצד הופכת ההתבוננות מבחוץ להתבוננות פנימית.

"אחרי הירח ירוק בוואדי ופרא אציל, הספר הזה משלים טרילוגיה על שכונות דרום תל-אביב. הוא נכתב במהלך צילומי הסדרה 'מחוברים', וההשפעה ניכרת. במקור נכתב הטקסט כתסריט לפיצ'ר, שכרגע מחכה למימון קרנות הקולנוע". (הוצאת כנרת זמורה ביתן)

איחול ספרותי לשנת 2011: "אני מקווה מאוד שהספר או הסרט הזה, יגיע וייגע בכמה שיותר קוראים".

יהודית קציר חוזרת להיסטוריה ב"צילה"

וככה זה מתחיל: הרצליה - קיץ 1960: "את מתעוררת השכם כבכל בוקר, הפה יבש והלב הודף דם אל דפנות הגוף. מה היה בחלום. לאחוז במראות לפני שיישמטו. לפעמים את שוכחת, פוקחת את עינך הימנית בהרף רגע של ציפייה - לשמאלית החלולה התרגלת מזמן - ושוב המסך העכור, בקושי אפשר להבחין באור יום אפרפר. בגן שורקים השרקרקים. האחד שואל והאחר משיב. ושוב, צליל עולה וצליל יורד, וחוזר חלילה. ניגון החיזור. שיר השירים אשר לציפורים. אחריהם מתחילים הבולבולים בהמולה גדולה, מתאמצים לגבור בצפצופם איש על רעו, כעסקנים באסיפת המפלגה".

קציר. סיפור משפחתי שמתחיל בימי העליה השניה (צילום: גבי מנשה)

קציר מספרת על הספר החדש: "הרומן עוסק בתולדות משפחתי מתחילת המאה שעברה ועד לשנות הששים שלה. הוא מתמקד בדמותה של אם-סבתי צילה, בת העלייה השנייה, אישה יוצאת דופן שהקדימה את זמנה, והטילה את צילה הגדול על שני הגברים בחייה ועל ילדיה נכדיה וניניה. החומרים הדוקומנטריים-המשפחתיים נאספו במשך כעשרים שנה, וחלקם ארוגים ברומן". (הוצאת הקיבוץ המאוחד)

איחול ספרותי לשנת 2011: "שחוק הסופרים ביוזמת שרת התרבות לימור לבנת וח"כ ניצן הורוביץ יעבור בכנסת, וסופרים עורכים ומתרגמים יזכו לגמול הולם על עבודתם".

מתן חרמוני מהעולם המקביל ב"היברו פבלישינג קומפני"

וככה זה מתחיל: "איסט סייד, ניו יורק- 1904 אז ככה: כשאר אחינו אנשי גאולתנו, הניח מרדכי שוסטר את ארצו ואת מולדתו ואת עירו ונסע לניו יורק; נער בן ארבע־עשרה שנים, כמעט חמש־עשרה, יתום מאב ויתום מאם. האבא מת כשהיה בן שנתיים. אמא שלו מתה שנה וחצי לפני שנסע. איך האבא מת? את זה הוא לא יודע. תשאלו אותו, הוא יגיד, 'כמו שמתים, ככה הוא מת'. איך האמא מתה? על זה הוא לא רוצה לדבר. וגם אם היה רוצה, הוא לא יכול. היא מתה. 'כמו שמתים, ככה מתה גם היא', זה מה שהיה אומר אילו שאלו. אבל לשאול לא שאלו".

חרמוני, מתכתב עם ספרות היידיש (מתוך ארכיון פרטי)

חרמוני מספר על הספר: "העלילה מתרחשת מבחינתי במעין עולם מקביל, כביכול מאוד מוכר, בכל זאת, אמריקה,

ועדיין זו טריטוריה שאליה הספרות העברית לא פנתה. דבר דומה עושה הספר עם השפה בשעה שהוא בוחן את הקרבה של העברית אל היידיש, ובה בעת את המרחק. במילים אחרות: אחד האתגרים שניצבו בפניי בכתיבת 'היברו פבלישינג קומפני' הוא כיצד ניתן לספר בעברית עלילה שכביכול שייכת לספרות האחות, ספרות יידיש". (הוצאת כנרת זמורה ביתן).

.

איחול ספרותי לשנת 2011: "דווקא בתור מי שככותב מרגיש נוח בעיקר בתחומיו של הרומן, אני מייחל לכך שז'אנר הסיפור הקצר יחזור ויתפוס מקום מרכזי יותר בספרות העברית, ויציג כוחות חדשים שנדמה לי שהז'אנר משווע להם. בתור קורא אני מחכה לכותבי סיפורים קצרים שיהיו מושפעים ממקורות חדשים בספרות העברית ובספרות העולם, וככותב אני מייחל לדו שיח שייווצר בין הרומן לבין הסיפור הקצר, דו שיח שקצת קשה לקיים היום".