אני בהחלט בעד זוגיות, אבל לא רוצה להתחתן
בכל פעם שאחד מהחברים, או סתם מישהו שהכרתי בעבר, מחליט להתחתן, זה כמו אבן שנזרקת למים. הבעיה היא שאני מתחילה להרגיש שאני טובעת. על כת החתן
לא רוצה להתחתן איתו. אוהבת אותו הכי בעולם, אבל לא רוצה להתחתן.
מכירים את זה שזורקים אבן לתוך מים והיא מקפצת ועושה סביבה מעגלים קטנים של מים שהולכים וגדלים? אז ככה זה אצלי. בכל פעם שאחד מהחברים, או סתם מישהו שהכרתי בעבר, מחליט להתחתן, זה כמו אבן שנזרקת למים. הבעיה היא שאני מתחילה להרגיש שאני טובעת.
רבאק, מה בוער לכן?
אני לא מבינה איך לעזאזל בגיל 26 הגעתי למצב שרוב החברות שלי נשואות. רבאק, מה בוער לכן? זה לא שאתן מתכננות ילדים בתקופה הקרובה. השעון הביולוגי עוד לא מתחנן שיחליפו לו בטריות, אז למה הוא נמצא אצל רוב הבנות שאני מכירה על מצב "נודניק" תמידי?
אני באמת לא מבינה מה ההבדל בין לגור עם מישהו לבין לגור איתו ולענוד טבעת. שמישהו יסביר לי בבקשה מה העניין.
אם מתחשק לי שמלה ואיפור, אני אקפוץ לקניון.
אם מתחשק לי לראות כוס נשברת - אני רק צריכה לבקש מבן זוגי שיעשה כלים.
אם מתחשק לי בורקס פטריות, אני אקפוץ לאבולעפיה ביפו.
ואם מתחשק לי לנשק מיליון קרובי משפחה ולמלמל "תודה שבאתם", אני אזמין את כולם לליל הסדר.
ובקשר לטבעת? אני בכל מקרה אלרגית למתכות.
זה לא שאני נגד זוגיות. להיפך, החל מגיל 18, אני במערכת זוגית 95% מהזמן, ורוב הפעמים היא אפילו מאושרת. אני רומנטיקנית גדולה וחובבת פרחים ושוקולדים בצורה ילדותית עד אובססיבית.
כל כך נורא לרצות את האופציה לקום וללכת מתי שארצה?
אז איפה הבעיה? בדיוק כאן. לא מבינה למה אי אפשר לעצור את זה שם. למה אני צריכה לחתום על חוזה בזוגיות שלי. זה כל כך נורא לרצות את האופציה לקום וללכת מתי שארצה?
אני רוצה לחזור אליו כל לילה אל המיטה המוכרת. אבל רוצה לעשות את זה לא מתוך הרגל אלא מתוך אהבה, תשוקה, כמיהה. אני רוצה לבחור בו מחדש בכל לילה, ואני רוצה לדעת שבחר בי.
לא מזמן הייתי בחתונה. מתחת לחופה אמר הרב: "אם לוקחים את המילה ח.ת.ן והופכים את האותיות, מקבלים את המילה נ.ח.ת. הוא אמור לעשות נחת לכלה. אם לוקחים את המילה כ.ל.ה והופכים את האותיות מקבלים את המילה הכל. זה בגלל שאם תקבל נחת מהחתן היא תיתן את הכל." הסתכלתי סביב, כל המוזמנים חייכו לעצמם. ואני רק חשבתי לעצמי שכלה בהיפוך אותיות זה גם הלך. מה קורה אם הכלה רוצה ללכת?
זה היה קצת אחרי שהשתחררתי מצה"ל. היה לי חבר כבר שנה וחצי. הוא הגיע אלי יום אחרי מריבה ענקית, שלף קופסה עם טבעת ואמר "תראי, את יכולה להבין לבד מה זה אומר". שבועיים אחר כך זה נגמר.
אחרי זה הכרתי את הנוכחי.
בכל חתונה של חברים (ויש הרבה כאלה) אנחנו שומעים את המשפט בקרוב אצלכם, נו מתי אתם וכו'. ובכל פעם מחדש בא לי לדפוק את הראש בקיר. אני רואה את כולם שמחים, ו"איזה יופי את נראית" ו"מזל טוב" ולי בא לצעוק: "הלו! זה לא שהמלך הוא עירום, זאת מלכה שלובשת שכבה על גבי שכבה של משי מיובא מאירופה מכוסה בפאייטים נוצצים. ממש כמו שנדליר יוקרתי שתלוי בכניסה ל'נאפיס'. אתם באמת לא רואים את זה?"
הרי ברגע שתיגמר המסיבה, וייפתחו הצ'קים, והכלה תוריד את תוספות השיער ואת האיפור, והתמונות יגיעו והזוג (המאושר, בטח שמאושר) יזמינו את כולם לראות את הסרט מהחתונה, אחרי כל הדברים האלו, ישארו שם שני אנשים ישובים על ספת איקאה בורגנית. הם יהיו בדיוק כמו קודם. היא תריב איתו שהוא לא עוזר מספיק בבית, והוא יריב איתה שהיא לא נותנת לו לראות את החברים. אותו דבר כמו פעם, רק עם הבדל אחד קטנטן. עכשיו הם חייבים.
איפה בכל זה משתלבים לי החלומות שטרם הגשמתי?
ואולי זה מה שהכי מפחיד בכל העניין הזה. הידיעה שהכיוון כל כך ברור, אבל גם כל כך משעמם - חתונה ואז ילד, ועוד ילד או שניים אחריו, קצת בוטוקס, משבר חינני באזור גיל 40, אולי עוד ילד. ופנסיה.
ואיפה בכל זה משתלבים לי החלומות שעוד לא הגשמתי? הטיול בעולם שאין לו תאריך חזרה, הגבר המסתורי עם העיניים המיוסרות שיעניק לי חומרים לספר שלם שעוד לא כתבתי, והמיליון הראשון שעוד לא עשיתי.
למה זה מרגיש כאילו בשנייה ששמתי טבעת על האצבע, חתמתי גם על חוזה שאומר שאני מוותרת על כל מה שחלמתי עליו?
אני מעדיפה ליהנות משני העולמות, לחזור הביתה אל האחד שמחכה לי. להעביר איתו לילות שלמים בשיחות על החלומות שעוד לא הגשמנו, ומצד שני לדעת שעוד לא מאוחר לי להגשים את החלומות שלי.
ובינתיים, הבעל היחיד שאני חולמת עליו בלילות זה בעל חיים. רצוי אחד כזה שנובח ומכשכש בזנב.
לפנייה לכתב/ת 
