שחור מטאלי
התואר "סנדק המטאל" אולי גדול על הסצינה הישראלית הקטנה, אבל אם יש מישהו שראוי לו, זהו ישי שוורץ ("רייבן"), שכבר 15 שנה מייבא אמנים, מוציא אלבומים ומפרסם מגזין מטאל. "אני כנראה ממש אוהב את המוזיקה הזאת", הוא אומר
באוגוסט האחרון הפיק ישי שוורץ את אחד האירועים הגדולים בחייו. הוא השיק במועדון הבארבי את פסטיבל "הבי מטאל תל-אביב", שהציג שלוש להקות מעבר לים לצד להקות ישראליות רבות. החגיגה כמעט שהסתיימה באקורד צורם, בגלל להקת "סבאטון" השבדית.
הבלגן התחיל כמה שעות קודם לכן. חברי הלהקה החליטו להסתובב לבד בתל-אביב. "זו היתה טעות", מודה שוורץ, "הם הלכו לאכול המבורגר מפוקפק בנמל תל-אביב". רגע לפני שהיו אמורים להופיע, המתופף התחיל להקיא. בכמויות אדירות. שוורץ החל להילחץ. מה יהיה עם ההופעה? חשב. הלהקה עלתה על הבמה וההקאות לא נפסקו. בין מקצב למקצב, המתופף הקיא את נשמתו לתוך דלי שאחד מעובדי הבמה החזיק עבורו. "הוא סיים את ההופעה כמו גדול. חשבתי שמן המועדון נצטרך להביא אותו ישר לאיכילוב, אבל תוך חצי שעה הוא היה כמו חדש. היתה אחלה ההופעה, אבל קצת ריחנית".
שוורץ. "כל החיים אמרו לי, 'מטאל לא יילך'" (צילום: עוז מיכאלי)
זהו רק אחד מעשרות מקרים ביזאריים איתם נאלץ שוורץ להתמודד ב-15 השנים האחרונות. אמנם זה קרה בעקבות קלקול קיבה ולא שתייה מופרזת, כקלישאת הרוקנ'רול. אבל במטאל כמו במטאל, הביזנס והמראות תמיד יגיעו עד הקצה.
זו דרך החיים שבחר לעצמו. שוורץ, רייבן לחבריו (בעקבות שם החברה שלו, "רייבן מיוזיק"), הוא אחד מקברניטי סצנת המטאל בישראל והחוט שמקשר בין כולם. התואר "סנדק" אולי מעט גדול מדי בשביל הסצנה הקטנה שלנו, אבל אם מישהו יחפש להכתיר מישהו, הוא ימצא את שוורץ.
בממלכת המטאל המקומית, כולם מכירים את רייבן. בן 35, גרוש ואב לילדה בת 4, שוורץ חי ומייצר את המוזיקה בכל הדרכים האפשריות. ההתחלה היתה כשהיה בן 17, כזמר בלהקה הראשונה שלו, "Betrayer", לה התחיל להפיק מופעים במועדון "רוקסן" האגדי. באותה שנה הוציא ספר שירה בשם "נביא זעם", בהוצאה קטנה.
הפרויקט הבא של שוורץ: טריסטניה (קליפ לשיר "Equilibrium")
בכתבה גדולה בעיתון הנוער "ראש 1", הגדירו אותו אז כ"משורר זועם שלא פוחד מנידוי חברתי". לצד הופעה בלהקות שונות, המשיך לעסוק בהפקות, תחילה במופעים של להקות ישראליות ואחר כך של אורחים מחו"ל. שוורץ מספר שמורה הדרך שלו הוא אחד מחבריו הטובים ביותר עד היום, זאב טננבוים, זמר להקת "סיילם". הוא זה שהשיק את סצנת המטאל הישראלית כשלפני 25 שנים כשהוביל את הלהקה לדמו הראשון שלה.
הפעם הראשונה ששוורץ הביא להקה מעבר לים היתה בתחילת שנות העשרים לחייו, עם להקת "רוטינג קרייסט" היוונית. בתחילת שנות התשעים היה אחד הראשונים לייבא דיסקים של מטאל מחו"ל. חברת ההפצה גם הפכה ללייבל מקומי ועד היום שוורץ אחראי לאלבומים של אמנים ישראליים, בין היתר הדמו הראשון שלהקת "אורפנד לנד" הוציאה בדיסק.
לפני כשנתיים הוציא לראשונה את מגזין "רוקפוינט", המוקדש למוזיקה כבדה ומופץ בחינם מדי שלושה חודשים. כמעט כל החומרים נכתבים ונערכים על ידו. אחרי אינספור אירועים והפקות, בחודש הבא (22.1) הוא ימשיך את יבוא גל הלהקות מסקנדינביה שהחל לפני כשנתיים, כשיביא למועדון רידינג 3 בתל-אביב את "טריסטניה" הנורבגית.
כולם מכירים את רייבן: שוורץ (באמצע) עם סולן להקת "קרייטור" הגרמנית, מילה פטרוזה (מימין) וסולן להקת "At The Gates" השבדית, תומאס לינדברג (צילום: זאב טננבוים)
קשה להאמין שסצנת המטאל הישראלית סוגרת 25 שנות פעילות, אם נחשיב את אותו דמו של "סיילם" כיריית פתיחה. כשנרצה לסכם את הכל, להבין מה השתנה ולאן אנחנו הולכים, אין אדם טוב יותר למשימה מאשר שוורץ. אמנם לצידו פועלים עוד מוזיקאים רבים שחיים את הסצנה שנים רבות, אבל אף אחד מהם לא היה קשור לכל כך הרבה התרחשויות ולהקות.
מאחל לכולם תחרות כזאת
"יש המון נקודות שבירה בכל יום", מודה שוורץ על עבודתו היומיומית, "אין יום שעובר שאני לא שואל את עצמי למה אני עושה את זה, למה אני צריך את כל המתחים והלחץ, את הטלפונים באמצע הלילה, התחרויות והאינטריגות. מצד שני, אין יום שאני לא מודה לאלוהים על זה שאני עושה רק את מה שאני אוהב ומשמח הרבה אנשים. זו אלטרנטיבה במדינה שבה תרבות הרוק והמטאל הן לא מהמפותחות".אפשר לומר שאתה אולי האדם היחיד בישראל שמתפרנס אך ורק ממוזיקה כבדה.
"יש בזה משהו חיובי. זה משדר החוצה שאם אתה מאמין במשהו - לך איתו עד הסוף. כל החיים שלי אמרו לי: 'מטאל לא ילך. תעשה עם עצמך משהו', 'תגמור את התואר', 'למה שלא תייבא דיסקים שכולם אוהבים?', אז לא. אני מעדיף לדעת לנגן גיטרה מעולה מאשר לנגן על מאה כלים ברמה סבירה".
וזה שווה את זה?
"מבחינת כלכלית זה בסדר. אני ממש לא איש עשיר, אבל זה סביר. מבחינת הסיפוק, אם אתה לא אוהב את זה, אתה תנטוש מהר מאוד. לא מזמן דיברתי על זה עם אורי זילכה, בסיסט להקת 'אורפנד לנד', חשבנו יחד למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. הגענו למסקנה שאנחנו כנראה ממש אוהבים את המוזיקה הזו. אנחנו באמצע שנות השלושים לחיינו, עם שיער ארוך, קעקועים ורוק כבד, ומצד שני, אנשים מאוד מיושבים ועם אג'נדה. אף פעם לא עשיתי סמים ואף פעם לא הייתי שיכור".
אתה מאמין שסצנת המטאל הישראלית נמצאת היום במקום טוב יותר מבעבר?
"כן, אבל עדיין יש עבודה רבה. ייקח זמן עד שיתייחסו ללהקות ישראליות כמו אני לא אגיד שבדיה, אבל איטליה. וגם על הופעות מחו"ל יש מה לעבוד. השנה האחרונה, עם כמות הלהקות שהגיעו, היתה התחלה טובה. זה צריך להיות הקצב, כל הזמן".
הסצנה בישראל. "זה צריך להיות קצב ההופעות" (צילום: עופר עמרם)
בעניין תפיסת המטאל בישראל, אומר שוורץ, "הבורות עדיין קיימת. יש הרבה מאוד עיתונאים ועורכי רדיו שמאמינים שמטאל זה ז'אנר נחות למפגרים. זו אחת הסיבות שהחלטתי להוציא את המגזין, כי אף אחד לא רצה לכתוב על הדברים האלה. ואם אף אחד לא רוצה להביא את ההופעות והדיסקים, אני אביא".
בשנים האחרונות נראת לא מעט תחרות בין מפיקים בהופעות המטאל.
"בהחלט יש תחרות. אבל דווקא במטאל, בהשוואה ליריבויות אחרות שיש בשוק ההופעות, שיתוף הפעולה גדול יותר. מפיקי המטאל - ואין בעיה לומר את שמם: יורי לשב, ליאור קמלי, שי שליבו ואני - כולנו חברים. יש הרבה ידידות ויחסים טובים. לא עובר שבוע שאנחנו לא מדברים בינינו בטלפון, לא עוברת הפקה שלא מתאמים אחד עם השני, כדי לדעת שההפקות לא מתנגשות. אנחנו מוכרים אחד לשני כרטיסים והכל קול. אני מאחל לכל אחד יחסי תחרות כאלה".
יש גם קווים אדומים
חוץ מהעובדה שמעולם לא עסק במוזיקה אחרת מלבד מטאל, שוורץ נחשב לזן נדיר בקרב המפיקים בישראל, שכן עד היום לא עבר את החוויה הכואבת של ביטול מופע. לא משנה מה היו הנסיבות, גם כשהיה צריך לספק בהופעה כיסא גלגלים לגיטריסט שבדי עם פריצת דיסק, מעולם לא הבריזו לו.
שוורץ, מצדו, דווקא כן ביטל הופעה, מסיבה פוליטית. לפני כמה חודשים, לאחר סערת המרמרה והחרם התרבותי על ישראל, החליט לבטל את הופעתה של להקת "דה הונטד" השבדית המוערכת, לאחר שנקלע לויכוח ברשת עם זמר הלהקה. זה, לטענת שוורץ, קרא לישראלים "נאצים" ואיים לומר את הדברים על הבמה בישראל. "לכל אחד יש זכות לומר את דעתו", אומר שוורץ, "אבל זה היה הקו האדום וביטלתי".
לסיכום, ובמבט לאחור על 20 שנה, שוורץ אמנם שמח לראות לאן הגענו בסצנה השחורה שלנו, אבל גם מתגעגע לימים יפים יותר, כשרק התחיל לשוטט בין צלילי הדיסטורשן. "היית מזהה אז מטאליסטים לפי המראה. היה להם שיער ארוך וחולצה של 'אקסודוס'", הוא אומר, "היית רואה מישהו כזה בקניון, תוך שנייה הוא היה חבר שלך. המידע הגיע אחד מהשני, הנאיביות היתה מאוד חזקה. הייתי מתכתב בדואר עם אלף איש מהעולם ובכיתה י"א הייתי מקבל כל יום 20 מכתבים, יושב ועונה לכולם ושולח למחרת מעטפות עם הפליירים של הלהקות שלי ושל חברים שלי. ככה הכרתי את כל הלהקות שאחר כך גם הבאתי לישראל, כי כולם היו אז ילדים כמוני. זו היתה תחושה של כת קטנה. לא עובר יום שאני לא מתגעגע"
