געגוע - להרגיש בדידות כשאתה לא באמת בודד
כשנפגשים פעם בכמה זמן זה באמת יותר אמוציונלי, יותר כיף ומיוחד. אבל למה צריך שכל פגישה תהיה כזו? גם כך אני הומו, וזה כבר לא טבעי בפני עצמו, אז גם להתגעגע?
אני כבר לא יכול לחכות לראות לאן הדברים יתפתחו, לאן הם יכולים עוד לצמוח, עוד כמה חוויות נעביר ביחד, כמה עוד נצחק, נבכה, נאהב, נמרר זה לזה את החיים. אבל שוב זה צריך לחכות עד הפעם הבאה שהוא ייצא.
שנתיים ביחד לא הולך ברגל, אבל החשק לעוד רק הולך וגדל. בהתחלה לפחות עדיין היה הבילבול, חוסר הוודאות, השאלה שתמיד צצה בהתחלה של זוגיות - האם זה "זה"? אז הנה, עברו שנתיים, ובפעם האחרונה שבדקתי אצלי התשובה היתה כן, וגם אצל בן זוגי, כשבדקתי היום בטלפון בשעות הצהריים.
אז למה החיים צריכים לגרום לאהבה שכזו לחכות? למה אני לא נרדם בזרועותיו כל לילה?
אלה החיים, וגם געגועים זה חלק מזה. כשהזוגיות חזקה היא יכולה לשרוד הכל.
אני יודע שזו תקופה, וסופה להיגמר. כמה שיותר מהר ככה יותר טוב. כשנפגשים פעם ב.. זה הרבה יותר אמוציונלי, הרבה יותר כיף, הרבה יותר מיוחד. אבל למה אני צריך שכל פגישה תהיה כזו?
גם להשתעמם ולהיות רגוע, בלי לחשוב שמחר הוא חוזר לבסיס, יהיה בשבילי הרבה יותר כיף מהציפייה לכך שהוא יחזור.
געגועים הם המצאה של הטבע לחוות בדידות כשאתה לא באמת בודד. למה הטבע כל כך רוצה שנרגיש את זה? כדי לחדד לנו תמיד את כישורי ההישרדות? ליום שבו באמת נהיה בודדים? אם כך הטבע פסימי מאוד, ואני בחור אופטימי. משהו פה לא מסתדר לי. גם כך אני הומו, וזה כבר לא טבעי בפני עצמו, אז גם להתגעגע?
לא בא לי להתגעגע, בא לי כבר להתקדם למקום הבא בחיי, שיבוא בקרוב - המעבר לגור ביחד. זה קרוב מתמיד, אולי אפילו בעוד חצי שנה. ולדבריה של אימו של בן זוגי היא גם תשלם לנו דמי שכירות לחודש הראשון.
חשוב לשמור על אופטימיות זהירה
אז קצת ביטחון בעתיד יש? יש. אבל כמו שלמדתי יותר מידי פעמים בחיי, אסור לצפות, כי סופה של כל ציפייה היא האכזבה, חשוב לשמור על אופטימיות זהירה, מעבר לכך זה כבר זחיחות וזחיחות מובילה לעיוורון שמוביל לנפילה לבור ללא תחתית.וזה לא שאני לא מנסה להתמודד עם הגעגועים,
אני מתעסק עם דברים רבים ואחרים, גם לי יש צבא, עבודה, חברים, ומשפחה. חיים מלאים שמתובלים עם חיי תרבות וצחוק. אבל התבלין העיקרי חסר, התבלין שממלא אותי כל פעם מחדש, התבלין שמתדלק אותי לכל יום, החיוך של הגבר שלי בבוקר, החיבוק החם בלילה, הליטוף בשעת משבר, העיניים הסקרניות שרוצות לדעת על מה אני חושב. רק בן זוגי מסוגל לכך ולא אף אחד אחר. ויסלחו לי כולם, אבל אהבה, אהבה...
געגועים, אוח, הגעגועים. חיובי או שלילי?
חשוב לחוות געגועים בקשר ,אבל למה אני צריך לחוות אותם בגיל כל כך צעיר? תנו לי עוד קצת זמן להתבגר, כדי שאני אהיה מוכן להתמודד עם זה בצורה הטובה ביותר.
מצד שני, כאמור, אני יודע שזו תקופה שתעבור, שגעגועים הם רק לפעמים. וכמה קורסים כבר יש לעשות בצבא? רק עוד קצת, וגן העדן יחזור, אבל בשלבים. כי אני עדיין מעדיף עוד קצת אתגרים לפני חיי שיגרה.
