ובתפקיד הפוסק העליון: משרד האוצר

גם אחרי שוך ההמולה התקשורתית הראשונית סביב השריפה בכרמל, אסור לתת לנושא לרדת מעל סדר היום ולהתמסמס באירועי השעה. האסון הבא משחר לפתחנו, כל זמן שלא נעמוד על הכשל היסודי והעקרוני בתהליכי קבלת ההחלטות של השלטון בישראל, ולא נעמיד במרכז את השאלה הקריטית, שכמעט ולא זכתה לכל התייחסות עד כה: מדוע, בכל הסיפור הזה, נראה לנו מובן מאליו שלמשרד האוצר יש בכלל מקום וסמכות להתנות העברת תקציבים בביצוע רפורמות, כלומר – ביישום מדיניות – בעניין שנמצא תחת סמכותו ובאחריותו של משרד אחר, במקרה זה – משרד הפנים?

האוצר מרשה לעצמו לעכב תקציבים שהממשלה החליטה על העברתם, וגם כאשר הוא מעביר אותם, הוא לא מעביר אותם באופן מלא ומחליט פתאום להטיל את חלקם על מקורות אחרים – במקרה זה, הרשויות המקומיות, שהן שוקת שבורה.

באיזו סמכות לוקח על עצמו משרד האוצר את תפקיד הפוסק והמחליט העליון בסוגיות של מדיניות לא כלכלית בהגדרה? איך קרה שהמשרד הפך עם השנים לסמכות העליונה, שיכולה לעקוף, לבטל ולשנות החלטות של הכנסת ושל הממשלה?

את ההשלכות והתוצאות הטראגיות של אופן ההתנהלות זה על מצב שירותי הכבאות בישראל ראינו זה מכבר. אבל תופעת האקטיביזם התקציבי של הגורמים המקצועיים במשרד האוצר היא חובקת כל, ונוגעת כמעט לכל תחום מתחומי חיינו.

מדיניות כלכלית או מדיניות כללית?

את תקציב המדינה האחרון מתעקשים לכנות בשם "מדיניות כלכלית", אולם מדובר בקביעת מדיניות כללית בריבוי של תחומים חברתיים, אזרחיים ומדיניים. רק שליש מהחלטות הממשלה על תקציב המדינה הינן בעלות משמעות תקציבית, ושאר ההחלטות נוגעות לנושאי מדיניות שונים שלא נוגעים להוצאה הממשלתית.

ניקח לדוגמה את תחום החינוך. רק השבוע התבשרנו על ירידה חדה בשיעור הזכאים לבגרות בעיירות פיתוח ובמגזר הערבי. מערכת החינוך סובלת כבר שנים מהזנחה, קיצוצים והידרדרות. אך בהצעת התקציב האחרונה נכללו רק שני סעיפים העוסקים בחינוך – שניהם כוללים חיסכון תקציבי.

הסעיף הראשון דוחה שוב את יישומו של חוק יום חינוך ארוך, והשני דוחה את פיצול כיתות א' וב' לכיתות קטנות יותר. בהחלטת הממשלה בוטלו מספר הצעות קודמות שכללו הוצאה בהיקף של כ-800 מיליון שקל בשנה על חינוך. הנושא בקושי זכה להתייחסות בהצעת התקציב, למרות חשיבותו הרבה והבעיות הקשות שמולן הוא ניצב.

דוגמא נוספת הוא תחום הרווחה והבריאות, בו נמשכת המגמה של שחיקת קצבאות הביטוח הלאומי, עם שחיקה ריאלית של 21.4% בקצבאות הילדים מאז 1990, במקביל לניסיון לייעל את מערכת הבריאות בדגש על קופות החולים.

התאמת המדיניות למציאות המשתנה

גם בתחום הדיור לא הוקצו משאבים תקציביים משמעותיים למאבק במחירי הדיור הגואים, בעקבות היצע הדיור הנמוך. לעומת זאת הוחלט על שינוי תמ"א 38 על מנת להפשיר עוד קרקעות לבנייה למגורים, צעד נמהר ומסוכן מאוד.

השתלטות המדיניות התקציבית על שאר התחומים הופכת את שרי הממשלה לחסרי אונים. השרים אינם יכולים להתוות כל מדיניות במשרדם, בעקבות ההגמוניה שמשליט משרד האוצר. וכאילו אין די בכך, עושה האוצר מאמצים רבים כדי לעגן ולהעמיק את המצב הזה, כך שהממשלה והכנסת יפסיקו להפריע לו לנהל את המדינה כראות עיניו, בלי להתמודד עם טרדות מיותרות כמו דמוקרטיה, מדיניות, סדר עדיפויות או שקיפות.

התקציב הדו-שנתי, עליו מתהדרים כל כך באוצר, הוא כלי נוסף שמגביל את יכולתה של הממשלה לקבל החלטות דינמיות ולהתאים את מדיניותה למציאות המשתנה.

מצב התנהלות זה הוא בלתי נסבל. יש צורך דוחק להחזיר את השלטון במדינה לידי אלו שנבחרו לצורך כך, ולרסן את האקטיביזם התקציבי, שפוגע ביכולתם של הנבחרים לשלוט, לנהל ולקבוע סדרי עדיפויות מצד אחד, ומאפשר להם להתחמק מאחריות לכישלונותיהם מצד שני. שני הצדדים של המשוואה הזאת הם הרסניים, ואנחנו משלמים את המחיר, שעלול להיות גבוה מאוד.

ד"ר רובי נתנזון, מנכ"ל מרכז מאקרו