להכיר את השכנים ממזרח
אנחנו לא מכירים את הפלסטינים, לא את הדברים הטובים שבהם ולא את הדברים הרעים. אז אפשר לפחד ולשנוא, אך מצד שני אפשר ניתן ללמוד את השפה ולהביא את השלום מלמטה
ניזאם הוביל אותי ואת נעמי בסמטאות המפותלות במעלה הגבעה שחוצה את הכפר עוורתא. הסמטאות הלכו ונעשו צרות ותלולות. מבעד לרווחים שבין הבתים אפשר היה לראות את העמק שהתנמנם בשמש הסתווית למטה, לא מבחין בין דתות ועמים, לא מעניינת אותו פוליטיקה.
נעמי קצת פחדה. כל האורחות שלי לסיורים בכפרים מפחדות בהתחלה. החיוך של ניזאם שחיכה לנו למטה, בכניסה לכפר, הרגיע אותה. הסמטאות הצרות והמתפתלות למעלה הבהילו אותה שוב.
אחרי רבע שעה עצרנו ליד שער ברזל גדול. ניזאם קפץ בזריזות מהרכב ופתח את השער לרווחה. נכנסנו עם הרכב לחצר גדולה וניזאם סגר את השער מאחורינו. שתי נשים ישראליות, באמצע כפר פלסטיני, שום כוחות צה"ל לא יודעים שאנחנו שם. והשער סוגר מאחורינו. נעמי הייתה חיוורת, הידיים שלה רעדו קצת. "הלך עלינו" היא לחשה. הפחד שלה קצת הדביק אותי.
מכווצות יצאנו שתינו מהרכב ישר אל הריח של הטבון הדולק. אמא של ניזאם עושה פיתות. אם הם יהרגו אותנו, לפחות שיתנו לנו פיתות חמות לפני כן. הסעודה האחרונה. המשפחה המורחבת יצאה מהבית ומהחצר האחורית. הם קידמו את פנינו בשמחה גלויה. תפאדלו, תפאדלו. כיף אל חאל. סלאם עליכום. בסלון הבית הוצעו לנו מיד הפיתות החמות , שמן זית, לבנה ביתית מחלב כבשים וזעתר. לא בלי התה המתוק שלחולי סוכרת אסור אפילו להסתכל עליו.
מיהו הפלסטיני?
אחרי שעה ארוכה יצאנו מהבית מלוות בכל החמולה גדולה עם שלושה גלונים של שמן זית שאמכור אחר כך לכל החברים שרוצים "לעשות משהו בשביל הדו קיום" וזו הדרך הכי קלה וטעימה להשקיט את המצפון.
אנחנו לא מכירים את הפלסטינים ואנחנו גם לא רוצים להכיר אותם. הפלסטיני הוא זה שקם בבוקר, שם חגורת נפץ והולך לתל אביב או ירושלים לפוצץ את המשפחה שלי. הפלסטיני הוא זה שהולך לישון בלילה וחולם איך הוא זורק אותי לים. הפלסטיני המצוי הוא עצלן ומלוכלך ומפגר בכמה מאות אחרי התרבות המערבית. התרבות שאנחנו כמובן חלק בלתי נפרד ממנה.
כמה חבל שהישראלי המצוי לא מכיר יותר טוב את העם שהכי קרוב אלינו בעולם. השפה היא אותה השפה. חלק ניכר מהמילים בערבית הן מילים שאפשר לראות את הקשר הברור שלהן עם העברית. שהר שהוא חודש בערבית הוא הסהר בעברית. כמעט כל שמות אברי הגוף בערבית דומים או זהים לשמות העבריים, עין, אוזן, אף, יד, שיער, ראש, בטן, כתף.
שמות עצם מוחשיים ומופשטים: צחוק, בכי, מלך, מחשב, שמש, אוכל, מים, שמיים ואפילו שלום ומלחמה (חַרְבְּ). מבנה הפועל כמעט זהה בשתי השפות. צורת הבניינים, אותיות האיתן בעתיד. צורת הציווי. המבנה התחבירי של המשפטים. שני העמים כותבים מימין לשמאל ואפילו ה"אללה" שלהם הוא ה"אל" שלנו.
מי שמכיר אותם יודע שכמונו הם משפחתיים וקולניים (אולי קצת יותר מידי) ודביקים ואירוח הוא לא כוס קפה ועוגייה, אלא שולחן ענק עמוס כל טוב. מי שמכיר אותם יודע שהם לא מלאכים ויש הרבה דברים לתקן גם אצלם, את מעמד האשה, את האלימות בתוך המשפחה, את נישואי הקרובים שגורמים לטרגדיות של מחלות החל מחרשות וכלה בסוגים שונים של שיתוק. אבל זה לא התפקיד שלנו לתקן אותם. התפקיד שלנו זה לעזוב אותם לנפשם ולתת להם לתקן את עצמם.
אבל אנחנו לא מכירים אותם. לא את הדברים הטובים שבהם ולא את הדברים הרעים. חלק מאי ההיכרות נובע מההפרדה שנכפתה על ידי גדרות וכבישים עוקפים ואיסורים להיכנס לערים ולכפרים הפלסטינים. החלק הגדול נובע מגדרות של התנשאות ושל פחד.
או"מניק כן - ערבי לא?
חלק מהשלטים בהפגנות האחרונות היו נגד הבחורים שלהם שיוצאים עם הבנות שלנו. שלא לומר עם בנות הגזע שלנו. אף אחד לא יניף שלט אם חיילי או"ם כחולי עיניים יצאו עם הבנות שלנו. אף אחד לא מניף שלט כאשר יוצאי ברית המועצות הלא יהודים מחללים את בנות הלאום שלנו. הם בסדר. הם כמונו, הם מערביים. הם לא ערבים.
אם רק אפשר היה לעשות קסם ולגרום שכל הגדה המערבית וכל המשולש, הגליל והנגב יהיו ריקים מערבים, אם רק משך אלפיים השנים שאנחנו לא היינו כאן הייתה הארץ מחכה לנו בשיממונה כדי שאנחנו, עם ללא ארץ, נבוא לארץ ללא עם ונפריח אותו, היה נפלא.
אבל אנחנו לא היינו פה, ובאו לכאן אנשים אחרים, עם שפה דומה לא דומה, עם תרבות דומה לא דומה עם גנים דומים לא דומים וגם הם רוצים את חלקת האלוהים הקטנה שלהם. אנחנו יכולים להתפלל שהם יעלמו אבל אנחנו כאן, והם כאן. אנחנו לא הולכים לשום מקום וכנראה גם הם הולכים להישאר כאן לפחות בכמה מאות השנים הבאות.
אז אפשר לפחד, ולשנוא ולסגור ולהיסגר מאחורי גדרות מוחשיות או חברתיות. ואפשר להיכנס לערים ולכפרים, לקנות שמן זית. לשמוע את המוזיקה, ללמוד את השפה ולהביא את השלום מלמטה.
עדנה קנטי מספרת סיפורים ומחברת הספר "אהבות וצרות אחרות"
לפנייה לכתב/ת 
