לא לרקוד על הדם של קצב

ההרשעה של נשיא המדינה לשעבר משה קצב היא ללא ספק אחד מהאירועים הכואבים, הבלתי נתפסים ועצובים שהיו למדינת ישראל. העובדה כי הסינדרלה הפוליטית של ישראל, שכנגד כל הסיכויים לקחה כמו באגדות ילד מעברה חסר כל - לאוחז התפקיד הכי מכובד בשלטון, היתה צריכה להיגמר אחרת. בהפי אנד בסיום הקדנציה שלו, בצורה מכובדת ובהותרת חותם כנשיא המזרחי השני, כשרק נזכיר שעד לפריצת השערורייה, דווקא עשה, לפחות על פי ההגדרות הרשמיות של התפקיד שלו, עבודה טובה ומעוררת הערכה.

הנשיא אנס - כל הכותרות בעמוד מיוחד ב-ynet

אבל כאמור זה לא נגמר בהפי אנד וגם לא סתם בעוד חילופי תפקידים, אלא באחת הבושות הכי גדולות שידעה המדינה. כשמי שהיה בעל התפקיד הרם ביותר בה, מורשע במעשים שלא נקלטים, אפילו בקרב הפושעים הגדולים. למרות זאת, צריך להיות אמיץ ולומר עכשיו משהו אחד, נכון האיש פגע בנשים ועשה מעשים לא מוסריים, אבל בואו אנחנו

 נהיה אלה שנתעלה על עצמנו, בעוד הוא מושפל, מושמץ ועומד ללכת לבית האסורים להרבה שנים - נפסיק בעיקר לרקוד על הדם שלו.

אסור לשכוח - לפני שמשה קצב היה נשיא המדינה, שר התיירות, חבר כנסת וראש העיר קריית מלאכי, הוא היה בן, בעל ואב. לקצב יש משפחה שלמה שמרוסקת יחד איתו, למרות שהם לא עשו דבר. העובדה כי ראש המשפחה הורשע במעשים כמו אונס, היא בוודאי בשורה שיכולה בנקל למוטט כל אדם, בעיקר, כשזה ראש משפחה שעד להתפוצצות הפרשה, היה מקור לגאווה.

"מאשפות ירים אביון" אמרו חכמינו וקצב הוא הדוגמה הטובה ביותר לאדם שבנה את עצמו בשתי ידיו ואלמלא חוש שיפוט וכנראה בעיות מוסריות לא פשוטות, שאופייניות בעיקר בקרב שכבת הגיל שלו, הוא היה ממשיך להיות סיפור הצלחה ישראלי. אבל קצב הוא גם הדוגמה הכי טובה לאכזריותם של החיים, להמחשה הכי מזעזעת כמה החיים הם באמת גלגל, פעם למעלה ולמחרת למטה. הבעיה של קצב היא שהוא היה במקום הכי גבוה שאפשר להיות ולצערו ולצערנו, נפל לתהומות הכי קשים שכל בנאדם, בוודאי מי שהיה נשיא המדינה, יכול להגיע אליהם.

אני יודע שזה קשה לא להשמיץ את שמו, שלהתאפק זאת לא התכונה הכי טובה שלנו, שכולנו מתביישים בפרסום השלילי

 שנגרם למדינה ובעיקר חשים חמלה על המתלוננות ורוצים רק לגדף את שמו, אבל חוסו עליו. את המכה שלו הוא כבר קיבל. אני לא מקנא בו.

כשרואים אדם בשעה זו אפשר להצטרף לעדר ולהמשיך במסע האשמות וגידופים, אבל אפשר גם אחרת. ואולי כעת, כשסופסוף הפרשה העצובה והקשה הזו מאחורינו, ניתן להניח אותה בצד, לשמור על איפוק ולהמשיך לתת למערכת המשפט לעשות את שלה, אבל כעת בלי להיות המתלוננים, השופטים ובעיקר גם התליינים.

הכותב הוא עיתונאי ומבקר מוזיקה בערוץ התרבות של ynet