שתף קטע נבחר

 

אבי כהן שלי / כותבי ynet נפרדים מאגדה

הזכרונות משנות השמונים, הכאב האישי, ההורות והדיון בשאלות הנוקבות. תומר גנור, עודד שלו, שרון דוידוביץ' ואיזי עין דור נפרדים מאגדה ישראלית. מיוחד

אבי כהן איננו. מי שהוגדר במהלך השבוע כ'גדול הבלמים', כ'ישראלי היפה', כ'פורץ דרך' וכאחד שתמיד ייזכר בעמידה זקופה וחיוך בלתי מחיק, הלך מאיתנו. אחרי ימים ארוכים בהם המדינה כולה ייחלה להחלמתו, הגיע הזמן להיפרד. כותבי ynet עושים כבוד.

 

הקלף הכי שווה / תומר גנור

התרגשות עצומה הורגשה בקרב ילדי כיתתי עת נפוצה השמועה בבית הספר: אבי כהן יגיע הערב לסניף של סמי בורקס בעיר, אחד ממקומות המפגש הפופולארים בראשון לציון של תחילת שנות ה-80. אבי, שכולנו הערצנו ורבים מאיתנו ניסו לחקות אותו בהפסקות, לבושים בחולצה עם הספרה 5.

 

צפו בקליפ סיכום הקריירה של אבי כהן ז"ל (ניר 'שוקו' כהן)

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

אבי ישב על יד השולחן כשהגענו עם משלחת שלמה. הוא חייך וחתם לכל אחד עם הקדשה: "בידידות מאבי כהן". הקלאסה והשוני ביחס מצידו לעומת אחרים הורגשו כבר אז. הקלף שנשא את דמותו במשחקי הקלפים ואלבומי התמונות של אז נחשב לשווה יותר מהאחרים, וכל אחד מאיתנו שמר מכל משמר את ההקדשה והחתימה מאבי על הקלף.

 

בישראל של אותה תקופה מעט מאוד דברים גרמו להתרוממות רוח וגאווה לאומית: האירווויזיון, מכבי ת"א בכדורסל ואבי כהן משחק בליברפול. מעט מאוד זרים שיחקו אז בליגה האנגלית, והעובדה שישראלי הגיע אז לקבוצה שנחשבה לטובה בעולם הביאה להתרגשות מיוחדת, שלא לדבר על השער שכבש ב-1:4 על אסטון וילה, שהביא לאליפות.


קלאסה אחרת משאר השחקנים (צילום: יוסי רוט)

 

שנים רבות אחר כך, בעונת 1997/8, הכרתי את אבי מקרוב בפעם הראשונה, עת סיקרתי את הפועל כפר סבא אותה הוא אימן והוליך למקום התשיעי, כולל 0:1 על האלופה דאז, בית"ר ירושלים. באחד המשחקים הזניחים נגד הפועל ירושלים, הזכיר לאבי אוהד משועמם את העובדה ששיחק בעבר ביום כיפור. "הלוואי שתמות בכיפור", צעק לעברו. אבי הסתובב, חייך והשכיב את האוהד וחבריו מצחוק כשענה: "מה רע בזה? אחלה יום למות בו".

 

אבי האבא / עודד שלו

יש הורים שמשוכנעים שלילדים שלהם מגיע הכל. יעקב בוזגלו, בתיה שהר (או סהר?) ואורית תמוז הם כאלה. אף אחד מהם, כולל בוזי, לא היה כוכב כדורגל בסדר גודל של אבי כהן. זה עדיין לא מפריע להם לפתוח פה על כל מאמן, סוכן או סתם סדרן שעומדים בדרכו של התכשיט שלהם לעבר הפסגה.

 

צפו בסיקור ההלוויה של אבי כהן ז"ל (צילום ועריכה: אורן אהרוני)

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

נסו להיזכר מתי לאורך הקריירה של תמיר כהן שמעתם את אבי צועק על מאמן כזה או אחר. גם בימים הקשים שבהם מכבי תל אביב התייחסה באופן מגעיל לתמיר ולשחקנים נוספים כדי להראות להם את הדלת החוצה, הוא השתדל לנשוך שפתיים ולעשות את המקסימום על מנת לא לפגוע ברוח המועדון, שהוא היה לסמל הראשון שלה.

 

כי זה היה אבי כהן. ספורטאי ענק במהלך הקריירה שלו ככדורגלן, ואב למופת שכמעט ולא התערב בקריירה של בנו הבכור. מאחורי הקלעים הוא בוודאי עזר וכיוון, בטח בכל הקשור למעבר של תמיר לבולטון. כלפי חוץ הוא שמר על פאסון. אותו פאסון שליווה אותו במדים הצהובים-כחולים עם הלוגו של אופנת ברוך, ולאחר מכן במדים האדומים של אלופת אנגליה ואירופה.


אבא מסוג אחר. אבי עם בנו תמיר כהן (צילום: אלי אלגרט)

 

האיש שבנה את עצמו בעשר אצבעות והגיע לפסגה, ידע היטב שרק כך יוכל תמיר לשבור את הסטטיסטיקה ולפיה 'בנים של' הם בדרך כלל כישלון בועט על שתיים. הוא בטח לא חשב אף פעם לפתוח בלוג שעוסק רק בקריירה בנו. את מבחן אבי כהן, משפחת בוזגלו רחוקה מלעבור.

 

החרטה שלי ואבי כהן / שרון דוידוביץ'

בבוקר יום רביעי האחרון, הגעתי מוקדם למשמרת הבוקר ב-ynet. לא חלפו יותר מדקות ספורות והידיעה על מותו הגיעה למערכת. ישר עלו הכתבות המסכמות של הקריירה המפוארת, הטורים המרגשים וכל ההספדים הנוגעים ללב. הרגש צף.


האם היתה זכות לתקשורת להתערב בפרטיות המשפחה? (אורן אהרוני)

 

אך "הציבור", או לפחות מי שרוצים היו להוות מדגם מייצג של הרחוב הישראלי, הלא הם 'הטוקבקיסטים', שכח את אבי כהן האיש והתמקד בסיפור שקדם למותו. האם על המשפחה היה לתרום את האיברים או לא? האם יש זכות להתערב בעניין כה פרטי של משפחה אשר שוכלת את אהובה? האם פעלנו כהלכה כגוף תקשורת?

 

סביר להניח שהמקום לשאלה זו היא תוכנית כמו "תיק תקשורת", או במקום בו נעשה דיון מעמיק על הגבולות שהתקשורת הישראלית מציבה לעצמה. האם נכון היה להבליט את העובדה כי המשפחה החליטה לא לתרום? או שמא נעשה כאן עוול למשפחה? איפה עובר הגבול האדום? לצערי, אין לי על כך תשובה. רק תחושת העקצוץ הלא נעימה הזו, לא מרפה ממני.

  

זכרון אישי עצוב / איזי עין דור

זה היה בסופו של יום. הייתי בשדה התעופה, בדרך למטוס, כשהבנתי שאבי כהן סובל מפגיעת מח אחרי התאונה שעבר מוקדם יותר בבוקר. כבר אז הבנתי שייקחו כמה ימים לפני שיכריזו, עם כל הצער, על מותו. לפני שלוש וחצי שנים עברה משפחתי טלטלה דומה, כשבן דודי, עוד לא בן 18, נפגע מתאונה וסבל מפגיעה דומה.


החיים שבריריים וקצרים. אבי כהן מובא למנוחת עולם (דרור עינב)

 

באותו רגע בדיוק ובמשך כל אותם ימים בהם נדמה היה לעתים כי המדינה כולה עצרה מלכת, היכו בי זכרונות אישיים עצובים וכואבים מהימים בהם בילתה משפחתי מחוץ לחדר בית החולים בו שהה בן דודי. גם אני נכנסתי לחדר וניסיתי לדבר אליו כדי שיגיב, גם אני שמעתי על ניסים שקרו לאחרים, גם אני התפללתי ובשלב מסויים אף מצאתי עצמי מתקרב לדת כדי לשפר, גם אם במעט, את סיכויי החלמתו.

 

קשה לעכל פציעה אנושה שכזו, כשהגוף כולו נראה בריא לחלוטין. לצערי, תסריט הבלהות בו שהתה משפחת כהן היה מוכר לי מקרוב, גם אם הייתי רחוק. במקרה שלנו, המצב הזה של ימים ארוכים בין חיים למוות, סייע במידה מסויימת לעכל את העתיד לבוא, אבל לא עצר את הכאב ולכן גם קשה לשפוט את החלטות המשפחה לכל אורך הדרך.

 

אומרים שתאונות כאלו תמיד מזכירות לנו עד כמה החיים יכולים להיות שבריריים וקצרים. עם אבי כהן יצא לי לשוחח רק פעמים בודדות ותמיד התקבלתי חיוך. בדרכו האחרונה הבנתי, ממש כמו במקרה של בן דודי היקר, כמה האיש הזה הספיק להשיג למרות שנותרו לו עוד הרבה שנים לחיות. הוא נגע באנשים, סיפק לכולם זכרונות שמעלים חיוך ולעולם לא יישכח. עומר, אתה חסר.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים