משה המגמגם, א' המגמגמת

בשבח והודיה

לנשים שדברו

לאנשים שעזרו להן לאזור אומץ

לשופטים ששמעו את קולן

ולבורא עולם שאיפשר לרגע להיוולד

נקמת הילד המגמגם

למשורר רוני סומק יש שיר נוגע ללב (כרבים משיריו) ששמו: "נקמת הילד המגמגם", ואלו שורותיו הראשונות:

"היום אני מדבר לזכר המילים שפעם נתקעו לי

בפה,

לזכר גלגלי השִנים שפוררו הברות

מתחת ללשון והריחו את אבק השרפות

ברוַח בין הלֹע לשפתַים החשׁוכות.

חלמתי אז להבריח את המילים שנארזו כסחורות גנובות

במחסני הפה...".

בוקרו של יום חמישי, כג טבת תשע"א, התחיל כל כך נכון, צח ונקי, ובכל דקה פנויה שיש לי (וגם באלו שלא) אני רוצה לבכות. הבכי שיושב לי בלב הוא בכי של שמחה אמיתית, נקייה ומנקה, בכי שמשוחח עם שנים

רבות של גמגום. היום אני בוכה לזכר המילים שפעם נתקעו לי בפה.

המקרים של ההתקפות, הפלישות וההטרדות המיניות שעוברת כל אשה מתחלקים לשתי קבוצות; הפעמים שבהן הזעם על הפגיעה נתקע בפה, והפעמים שבהן שחררנו אותו וזכינו לגינוי. היום היה יומן של הנשים שהמילים לא הועילו להן, שלא יכלו לדבר או שלא זכו לאמון. היום היה היום שלנו.

"ספינת פח רעועה" זו אחת ההגדרות לה זכתה עדותה של הנאנסת א'. בספינות פח רעועות שטים פליטים אל עבר תקווה קלושה שהיא תקוותם היחידה. ספינת הפח הרעועה הגיעה היום לחוף מבטחים, ואני בוכה לזכר הספינות הרעועות הרבות מספור, שהוטבעו על נוסעותיהן בלב ים השתיקות וההשתקות.

ערלות לב וערלות שפתיים

המגמגם הראשון והגדול מכולם, בעזרתו ניסתה המורה מהשיר של סומק, לנחם את הילד המובס שישב בכיתתה, הוא משה. משה הביא למרות (ואולי בגלל) גמגומו את בשורת האמונה והחופש לעבדים העברים (שמות ו, ב-יב):

"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יהוה: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יהוה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:... אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יהוה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: ...וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה: וַיְדַבֵּר יהוה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יהוה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם"

נסו לומר את השם המפורש, זה לא פשוט גם אם אתם לא מגמגמים. נסו להביא בשורת חירות ומאבק חירות לעם עבדים. לא צריך להיות מגמגם בשביל להיבהל מהמשימות. אבל משה טען שהוא מגמגם, ודווקא הוא נבחר להוביל את הבשורה.

מדרש מפורסם מספר שהמתח בין תשוקת ההצלחה והחירות של משה, לבין קיומו בבית פרעה הפך אותו למגמגם. על פי מדרש זה, פרעה רצה לבדוק האם משה מעוניין להתחרות בו. פרעה החזיק בידיו קערה עם גחלים וקערת זהב, משה שלח את ידו אל הזהב, אך המלאך הטוב הדף אותה במהירות אל הגחלים, משה נכווה מהגחלים ומיהר להכניס את ידו אל פיו וכך נעשה למגמגם. המתח בין הנחשק למותר, בין החופש לעבדות, הוא שהפך את משה למגמגם.

האם אפשר לומר שהמתח הזה הוא שהפך את א' לספינת פח רעועה? האם אפשר לטעון שכל אשה שעוברת תקיפה מינית, ובוודאי אונס, תתקשה למצוא מילים סבירות. לרוב היא תשתוק ובמקרים אמיצים במיוחד היא תשוט כספינת פליטות רעועה בתוך מציאות המסרבת לקלוט אותה ואת עדותה.

משה לא באמת היה מגמגם

משה היה מבוהל. משה היה אחד הנואמים הרהוטים והדברנים במסורת היהודית. בכל המקרא לא ראינו אפילו מקרה אחד שבו משה התקשה לדבר. משה פחד שהוא יגמגם, גם א' בוודאי דאגה מאוד. המשותף למשה ולא' הוא ששניהם לקחו סיכון ודיברו. המשותף למשה ולא' ששניהם הציעו לנו בשורה מאתגרת ומבטיחה של חירות.

מי מפחד מאשה קשת רוח?

הגיבורים המגמגמים של פרשת השבוע מצטרפים אל גיבורה מקראית נוספת שלא ידעה מה לעשות עם המילים שנתקעו לה בפה, חנה האשה העקרה שהגיעה למשכן אלהים לבקש לעצמה ילד, ונתקלה באטימותו ובחרדותיו של עלי הכהן (שמואל א, א יג-טו):

"וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ: וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'".

ספינת פח רעועה, מגמגמת, שיכורה – בכמה דרכים אנו מנסים להסביר לעצמנו כאב קשה מנשוא של הזולת, במקום לומר: כאב. חנה היא אחת הנשים האמיצות שבהן נתקלתי מאודי והיא לא מראה שום בהלה נוכח נסיונותיו של עלי לגרש אותה מהזירה הציבורית, חנה משיבה לעלי: "אשה קשת רוח אנוכי". כמה כוחות נפש נדרשים מאשה אחת בשביל לעמוד מול הממסד ולא להיבהל מזה שקוראים לה רעועה, מעורערת, מגמגמת, שיכורה. אם פעם איאלץ לברוח על ספינת פח, אקווה שיקראו לספינתי חנה (במחשבה שניה, גם השם א' ישרה עלי תחושת גאווה).

חז"ל חיבקו את גמגומה של חנה

חז"ל ידעו להעריך גמגומים, והיסוסים, שבירות של מילים ושל מוסכמות והם חיבקו את חנה. במסכת ברכות בתלמוד הבבלי מובאת תפילתה האילמת של חנה כמודל הלכתי! לתפילה הממוסדת. כך, בעזרת חבר וחברותא, הופכים גמגומי פח לנורמה מחייבת.

תודה לכם חברות וחברים, ייתכן שבזכותכם המחר יהיה מעט פשוט יותר.

ובבית המדרש של הטוקבקים

אופס... הרב אבינר שוב התגלצ' והפעם הוא בחר להגן על קצב. גזענות, אונס, פגיעות מיניות... נדמה שכל מה

שרע הוא הטרנד החדש של הרב אבינר.

חברות וחברים יקרים, הרבה דברים חשובים כתבתם השבוע, חברים חדשים הצטרפו לבית המדרש, על הרבה דברים רציתי לברך ולהגיב, אבל בשנייה שפתחתי את דף הבית שלנו, רקד מתוכו הרב אבינר את מחול השדים, מחול הרוע. לכן אני בעיקר זקוקה לעזרתכם. אנא בטובכם הסבירו לי שני דברים: מה קורה לרב אבינר ובעיקר – מה קורה לציונות הדתית שעדיין לא הקיאה אותו?