תהליך השלום: דרושה פרדיגמה חדשה
נחוץ הסדר לזמן קצוב, ללא "סופיות" לסכסוך. במקום "ויתור" על תביעות עתידיות יוסכם על "הקפאה" של תביעות כאלה לתקופת ההסכם
עשור חלף מאז חשף אהוד ברק, אז ראש הממשלה, שאין למעשה פרטנר לסיום הסכסוך. היום כבר מודים מנהיגי הפלסטינים בגלוי, כי את מה שישראל רוצה לקנות - השלמה עם קיומה כאן כמדינת יהודים - הם לא מתכוונים למכור.
באחרונה מתגלים גם בשמאל העמוק ניצנים של הכרה באמת הזאת. לפני כמה שבועות פרסם הפסיכולוג קרלו שטרנגר מאמר, שבו קרא לפלסטינים "להצהיר במפורש כי הקמת מדינה זו (הפלסטינית, ב.ל.) פירושה קץ הסכסוך, וכי לא יעלו בעתיד תביעות נוספות". באותה נשימה המשיך: "אני יודע שהסיכויים לכך קלושים, וספק אם למחמוד עבאס יש מנדט להכריז על סוף הסכסוך ולוותר על זכות השיבה הפלסטינית"
.
שטרנגר צודק - לא סביר לקוות שמחמוד עבאס, או איזשהו מנהיג פלסטיני אחר, יקבל על עצמו, בזמננו, לחתום על "העברה בטאבו" לטובת היהודים ולו של שעל מן "האדמה הקדושה".
התפכחות מלאה מן הקיבעון המחשבתי שבו נעולים כל הצדדים חייבת להכיר:
· "תהליך השלום" הנוכחי פשט את הרגל. הוא מוסיף להתחזות ל"עסק חי" רק משום שלרבים מאד יש יותר אינטרסים בתהליך מאשר בשלום.
· אין "סוגיות ליבה" - יש "סוגיית ליבה": קיומה או אי קיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית בארץ ישראל. על כך למעשה נטוש הסכסוך. בענייני גבולות, בטחון ואפילו ירושלים, כבר הושגו קווי מתאר כלליים לפתרון בתקופות ברק ואולמרט.
· בעיית הבעיות היא סוגיית הפליטים. תביעת ה"שיבה" אינה מטרה אלא אמצעי. אמצעי הגנה. יותר משהתביעה משקפת דאגה לפליטים היא מהווה מנגנון המאפשר לפלסטינים ליבוי מחודש של הסכסוך בעתיד. הנוסח "פתרון מוסכם", המוצמד לסוגיית הפליטים במרבית ההצעות, הוא עמום - מה מוסכם? ואם לא יוסכם?...
עמימות זו נועדה, מבחינתם, לאפשר להם לטעון בכל רגע בעתיד, שישראל לא מלאה את התחייבויותיה בסעיף זה, וללבות את הסכסוך מחדש. האופציה הזו מבטלת את ה"אי-הפיכות" שבוויתור הפלסטיני על השטחים שיישארו בידי מדינת ישראל וכך היא מגינה על מנהיגי הפלסטינים מאשמת בגידה בערכים מקודשים.
הפרדיגמה החדשה
ייתכן כי המכשול לשלום הוא הקישור בין ה"שלום", שמשמעויותיו אופרטיביות וברות-יישום, לבין "סוף הסכסוך", שמשמעויותיו דתיות ומיתיות והשגתו כרוכה בויתור על ערכים מקודשים. דרושה אפוא פרדיגמה חדשה המפרידה בין השניים. הנה סקיצה לאחת כזו, בקווים הגסים המתאפשרים במסגרת זו:
· נקודת המוצא להסדר היא ההנחה שהפלסטינים עשויים להעדיף חיים ב"שלום" על פני שימור הסכסוך אם הדבר לא יתבע מהם ויתורים בלתי הפיכים על ערכים מקודשים (בעיקר בעלות על כל ארץ ישראל ושליטה בהר הבית).
· ה"שלום" יופרד מ"סוף הסכסוך" - הצדדים יעצבו דפוסי חיים ב"שלום" ויחייבו עצמם בהסכם לזמן קצוב (למשל, 30 שנה) מבלי להתחייב או להתיימר לשים בכך "סוף" לסכסוך.
· הצדדים לא יידרשו לוותר ויתור בלתי הפיך על תביעות הנוגעות לערכים מקודשים, לרבות התביעה לשיבת הפליטים, אך אלה יוכנסו ל"הקפאה" לתקופת החוזה. במהלך התקופה הצדדים יהיו מנועים מכל פעולה או תביעה למימוש שאיפות כאלה.
· עקרונות העל מהם ייגזרו פרטי ההסדר יהיו: הבטחת בטחונה של ישראל והיותה מדינת הלאום של העם היהודי מצד אחד, ועצמאות, ריבונות, שגשוג כלכלי ורווחה לפלסטינים – מצד שני.
· התרומות לפלסטינים: תוקם מדינה פלסטינית, מפורזת, במרבית שטחי 67, שבירתה במזרח-ירושלים. ההתנחלויות הבודדות תפורקנה ומתיישביהן ייושבו בעזרת סיוע בינ"ל בבקעת הירדן, בגושי ההתיישבות הגדולים או בישראל. המדינה הפלסטינית תיהנה מסידורי גישה נדיבים אל כל נמלי הים של ישראל.
· התרומות לישראל: הפלסטינים ישלימו - למשך תקופת החוזה - עם היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, יימנעו מלוחמה ומפעולות איבה ויימנעו לחלוטין מפעולות עוינות כלפי ישראל בזירה המדינית הבינלאומית. בתקופה זו יוכלו פליטים פלסטינים להתיישב במדינה הפלסטינית החדשה, אם זו תרצה לקלוט אותם; הם לא יוכלו להתיישב במדינת ישראל והמדינה הפלסטינית לא תהיה שותפה לכל תביעה ליישבם בה. פליטים שיחפצו בכך יפוצו על ידי קרן בינלאומית שתוקם לשם כך.
· פרוק ההתנחלויות ונסיגת צה"ל מן השטח ייעשו בהדרגה ובהתאם למידת המחויבות והיכולת שתגלה המדינה החדשה בהבטחת הביטחון ובהימנעות מפעולות עוינות בזירה הבינלאומית.
· ההסכם יוגן במערכת ביטחונות קשיחים: לישראל תהיה זכות לפעול פעולה צבאית אם תבוצענה נגדה פעולות איבה, אם יתגלו בפלסטין התחמשות חורגת מן המוסכם, כניסת צבא זר, קריסה אפשרית של המדינה או השתלטות גורם חיצוני כאיראן, למשל. יובטח מראש וטו של ארה"ב ושל מדינות הקוורטט על החלטות נגד ישראל אם תיאלץ לפעול כך.
· תופעל מערכת של תמריצים וסנקציות: סיוע כלכלי ומדיני למדינה החדשה יגדלו ככל שזו תפחית את החינוך-מנציח-האיבה ואת הטפת השיטנה במסגדים, ולהיפך.
הסכם כזה יאפשר למנהיגי שני הצדדים להביא לעמיהם שלום מבלי לוותר ויתורים שהם מבחינתם בבחינת "ייהרג ובל יעבור". אם ישכילו הצדדים לנהל את חייהם בתבונה יאבדו במשך הזמן ה"מציאוֹת" שב"מקפיא" (כגון הזכות לתבוע את שיבת הפליטים) את כוח משיכתן וההסדר יוכל לשוב ולהתחדש ולהפוך להסדר קבע דה-פקטו.
ואם יפרו הפלסטינים את ההסכם? ובכן, המקום צר פה מלענות לכל השאלות שהרעיון הזה מעלה אבל הקורא שיעמיק ויהפוך בו יסיק בעצמו שהסיכון לישראל אינו רב מן הסכנות בהן אנו נתונים ממילא, אבל יש בו סיכוי לשים סוף סוף, "סוף" לסכסוך.
בני לוי הוא המייסד והיו"ר של העמותה "'שיבה' - להיות עם חופשי בארצנו"
לפנייה לכתב/ת 
