פחות מדי, יותר מדי
אהבות הרוסות עומדות במרכז קובץ הסיפורים רגישי הנפש "יותר מדי אושר" של אליס מונרו הקנדית, שלמרות הערצת המבקרים לא ממש הצליחה בקרב הקוראים. אולי בגלל הטון המדוכדך
שם הספר, "יותר מדי אושר", הוא בוודאי אירוני, שכן יש מעט מאוד אושר בעשרת סיפורי הקובץ החדש של הסופרת הקנדית בת השמונים אליס מונרו. מונרו, זוכת פרס הבּוּקר לשנת 2009, שספרה הקודם "בריחה" הופיע אצלנו לפני כשנה והתקבל בהתלהבות גדולה על ידי המבקרים, היא אכן מספרת חכמה ועמוקת נפש אבל גם דיכאונית ומרה לא מעט, מה שמסביר אולי את הפער הגדול בין התפעלות הביקורת ממנה לבין הצלחתה בקרב קהל הקוראים.
גם הפעם מצוטטים על עטיפת הספר שבחים ומשבחים נלהבים, בהם ג'ונתן פרנזן ומרגרט אטווד, שההמלצה שלה על מונרו - "מהכותבות החשובות בדורנו" - מופיעה בשער הספר עצמו, קצת מתחת לכותרת (אבל מי שקרא את ספרה החלש האחרון של אטווד, "האוהל", יתרשם קצת פחות מהאקט השיווקי הזה).
עטיפה מלאה שבחים ומשבחים ("היום שלפני האושר")
מקריאה שירה בעירום
הסיפורים עוסקים ב"תסבוכות משפחתיות" כהגדרת אחת הדמויות, ובלשונה של המספרת עצמה על דמות אחרת: "חייה נהרסו, פורענות שגרתית". הפורענות היא אכן חלק משגרת היחסים הזוגים כאן, והאחראים לפורענות אצל מונרו הם בדרך כלל הגברים, המשורטטים כטיפוסים שתקנים ומנוכרים או כדברנים וילדותיים או כחסרי סבלנות לילדיהם או כמטורפים ממש.כך למשל אותו בעל עריץ ואלים בסיפור הפותח, הרוצח את ילדיו כשנדמה לו לרגע שאשתו חרגה ממעגל השפעתו. עלילת הסיפור הזה סובלת גם מאיזו התנהלות מרומזת המכבידה על הקריאה. פשוט לוקח יותר מדי זמן עד שמבינים מה קורה שם. ברור, מכל מקום, שיש משהו פשטני בראייה הפמיניסטית המשתקפת מן הסיפורים, ולא משום שמונרו עוסקת בעיקר בצד הנשי במשוואת הזוגיות, אלא משום שהגברים בספר הם איכשהו תמיד בצד הרע של המשוואה.
אבל למרות הייאוש מאהבה המלווה את הטון הסיפורי היבש וההגיוני של מונרו, עדיין יש בסיפורים גם צד חיוני מאוד, רגיש, מפתיע, מוזר לא אחת. בסיפור "ונלוק אדג'", למשל, נענית סטודנטית צעירה להוראותיו המעליבות והתמוהות של איש זקן שהוא גם המאהב העשיר של חברתה לחדר, ומוצאת את עצמה מקריאה בפניו שירה כשהיא עירומה. איכשהו היא יוצאת מנצחת מהמפגש ההזוי.
היחס המרותק אך הפסימי של מונרו לחיי האנשים משתקף גם דרך עיניה של האשה בסיפור "פרוזה", האוהבת להביט על החיים הרוחשים מבעד לחלונות הבתים: "תמונות שלמות של אנשים מבשלים או צופים בטלוויזיה - התרחשויות שהילכו עליה קסם, גם אם ידעה שבפנים אין בעצם שום דבר מיוחד."
אושר על סף המוות
הניכור כאן הוא לא רק בחיי הזוג אלא כאמור גם בין הורים לילדיהם. האב הגיאולוג בסיפור "בורות עמוקים" מפתח איזו טינה חסרת בסיס אל ילדו בן השבע, וכשהילד למשל מלכסן מבט של סקרנות אל שדיה של האם המיניקה, אומר לעצמו האב בכעס שזהו ילד "ערמומי ופרוע עם מוח מלוכלך".
מנוכרת גם האם הצעירה בסיפור אחר, המתוארת כאן בשעשוע אירוני מתוך בלגאן הטיפול בתינוקה הצורח והמרוח באוכל: "בֶּת הרימה מבט מתוך כל זה, ועל פניה הקטנים והשטוחים הבעה נוקשה של עליונות, כאילו ביקשה לומר שאין אנשים רבים שיכולים להתמודד עם סיוט כזה יפה כמוה, גם אם העולם ממאן ברוב קמצנותו להעניק לה ולו קמצוץ של הערכה".
רק בסיפור האחרון והארוך בקובץ, "יותר מדי אושר", אשר העניק לספר את שמו, מקבלות מילות הכותרת משמעות מורכבת ומעניינת יותר, החורגת גם מעבר לאירוניה. הסיפור עוסק הפעם בדמות אמיתית: המתמטיקאית המזהירה סופיה קובָּלֶבסקי שחיה בסוף המאה ה-19 ושבתה את דמיונה של הסופרת.
אותה קובלבסקי דווקא היתה בעלת כישרון לאהבה ולאושר (עם אהוב מרשים אך מאכזב גם הוא), אבל כשהיא פולטת בדמדומי גסיסתה הפתאומית מדלקת ריאות את המילים האלה, "יותר מדי אושר", זה כבר קורה בהשפעת תרופת הרגעה או הזיה כלשהי - שדחף לידיה רופא תימהוני ברכבת, והוא גם זה שהמליץ לה בתקיפות לנסוע במסלול עוקף ורב-תלאות - המלצה שזירזה את מותה. איכשהו האושר חשוד בעולם הזה (לכן הוא "יותר מדי אושר") . ובמקרה זה הוא היה אכן הקדמה למותה.
"יותר מדי אושר" מאת אליס מונרו, תרגום: דנה אלעזר-הלוי, הוצאת מחברות לספרות, 315 עמ'
