בלי אינטרנט בשיקגו
אם חשבתם שקשה לקבל שירות בארץ, תשמחו לקרוא את סיפורו של יוסי, ישראלי תמים שכילה שלושה חודשים בציפיה לאינטרנט של חברת AT&T. סיפור על שירות, טכנאים, ומגהבייט אחד
"יש מרכז שירות של AT&T ברחוב 53", אמר לי אחד המכרים בשיקגו והבטיח שיחברו אותי לאינטרנט בלי בעיה, אז הלכתי לשם. פקיד מחויך עם הרבה "נפלא" והמון "אנחנו שמחים לשרת אותך" החתים אותי על כמה טפסים ובישר שבתוך שבוע יישלח אלי מודם הביתה, ובתוך שבועיים אהיה מחובר. "זוהי פיסת עוגה", הוא סיכם. "שבוע שלם?" נבהלתי. אך הפקיד שיחד אותי: "נשלח לך כרטיס בשווי 100 דולר לבזבוזים, ואל תשכח שהעונג לשרת אותך כולו שלנו".
שבועיים עברו וצל של מודם לא נראה באוויר, אפילו לא ביט של צל של מודם. אז חייגתי אחת שמונה מאות. מערכת ניתוב אוטומטית, שמשוכנעת שמותקנת בה תכנה מתקדמת לזיהוי דיבור אנושי ענתה וביקשה שאתאר בפניה את הבעיה שלי. ניסיתי, אך היא התקשתה. ביקשתי מענה אנושי, והיא שוב התקשתה. בסוף אמרתי לה, "לכי לעזאזל, חתיכת זבל", והיא העבירה אותי למענה אנושי.
"יש לנו הכבוד לשרת אותך", הבטיחה לי מְעַנָּה אנושית. "נפלה טעות", היא התנצלה, "נשלח לך את המודם בהקדם והחיבור יתבצע בעוד שלושה שבועות". "שלושה שבועות?" קפצתי אגרופים, "איך את מחשבת את התאריך?" שאלתי. "המכונה קובעת. אין לנו שום יכולת להשפיע על זה", הסבירה המענה באדיבות.
שבועיים עברו, חודש למניינם בסך הכל, והמודם הגיע. כעבור שבוע נוסף, התלבשתי חגיגי וניסיתי לחבר אותו לכל השקעים בדירה, ארבעה במספר, אך ללא הצלחה. לא אמרתי נואש. מצאתי כניסה חמישית, חבויה מאחורי האסלה. לא שאלתי את עצמי מדוע שמישהו ירצה לחבר מודם מאחורי אסלה.
שוב חייגתי אחת שמונה מאות. שוב השיבה אותה מכונה. "לכי לעזאזל, חתיכת זבל", אמרתי מיד. כבר ידעתי איך היא אוהבת שמדברים אליה. הפעם היה זה מֵעַנֵה אנושי. "נשלח לך טכנאי", הוא התחייב, "המטרה שלנו היא לשרת אותך". הטכנאי הגיע. הוא הוביל אותי אל המרתף והסיט בפני לוח עץ רקוב. "אלה כל הקווים של הבניין", הוא הסביר, ואני העברתי מבטי מעלה מטה על ספגטי בולונז של קווי טלפון. הטכנאי עזב והאינטרנט החל לזרום לדירה. קיבלתי אי-מייל ראשון והייתי מאושר. למחרת שבק הזרם.
שוב חייגתי אחת שמונה מאות וגידפתי את המכונה. המתנתי למענה האנושי, אך התברר שמיהרתי לקלל כי היא עדיין ציפתה שאתאר בפניה את הבעיה. קיללתי שנית, הפעם בהצלחה.
"אני לא יכולה לעזור לך עם זה, אתה צריך לחייג אחת שמונה מאות", הסבירה לי באדיבות הנציגה.
"אבל זה המספר שחייגתי עכשיו".
"כן, אבל תקלות כאלה אינן בתחום האחריות שלי".
"אז מה אני צריך לבקש מהמערכת כדי להגיע למקום הנכון?"
"אני לא יודעת, זה לא התחום שלי".
"אבל אם את לא יודעת, אז מי ידע?"
"אני לא יודעת".
"אבל אם אחייג אחת שמונה מאות, שוב אגיע אליך".
"יתכן".
"אבל כך, אני אמשיך לחייג אליכם לעולמים".
"אני מצטערת, אני לא יכולה לעזור לך עם זה".
"טוב, תודה".
"האם יש עוד משהו שאני יכולה לעשות למענך היום?"
אחת-שמונה-מאות
אחרי כמה ניסיונות נוספים הגעתי באקראיות למישהו שכן ידע מה לעשות. "נשלח לך טכנאי", הוא הבטיח. "נעשתה כאן טעות", הסביר הטכנאי, "חיברו אותך ליחידה 1010, אבל אתה הרי מתגורר ביחידה 1011". "יופי", חייכתי, "אז נרד למרתף ונחליף כמה חוטים". "זה לא כל כך פשוט", הוא הסביר, "צריך להוציא לך הזמנה חדשה". "טוב" צמצמתי עיני בחשדנות, "אז מה זה אומר?" הטכנאי שלף מכשיר טלפון קטן ופתח אותו. אחת שמונה מאות, הוא חייג. הייתי בטוח שאני מאבד את שפיותי. "אין לך איזה מספר ישיר? בתור טכנאי?" נאנקתי. "מצטער חבר", הוא אכזב אותי. לפחות הייתי חבר. הצעתי לו שישב. טכנאי אמריקאי לעולם לא ישב אם לא תציע לו. הצעתי לו לשתות. טכנאי אמריקאי לעולם לא ישתה, גם אם תציע לו.
המתנו על הקו. הוא דווקא דיבר אל המכונה בנימוס, אז נאלצנו להמתין עוד. לבסוף הוא הגיע למענה הנכון. הוא ביקש שיקבעו לי תור חדש לחיבור וכבר עמד לרשום עבורי את מספר ההזמנה, ואז: "חרא" הוא סינן. התנתק. נשבע לכם שכך היה. לו הייתי צריך לכתוב פרודיה לא הייתי יכול לכתוב אותה טוב יותר, ובעצם זה כבר לא היה אמור להפתיע אותי. הוא הרי השתמש בחיבור טלפוני של AT&T.
למחרת, אחרי חודש וחצי בלי אינטרנט, שוב חייגתי אחת שמונה מאות. פקידה מנומסת הבטיחה לי שהדבר היחיד שלשמו היא התעוררה בבוקר הוא לשרת אותי. "מה שלומך היום", היא אמרה. "טוב תודה. מה שלומך?" השבתי. "אני כל כך מעריכה את זה שאתה שואל", היא זייפה, והתפנתה לקבוע עבורי תור נוסף לחיבור, "אני מאוד מקווה שהוא ימצא תאריך קרוב". דימיתי אותה עומדת ליד מיכל פלסטיק עצום שכדורים מקפצים בתוכה, כמו בלוטו, רק עם תאריכים. "ארבעה שבועות", היא התנצלה.
ברגע שבו הנחתי את השפופרת מידי צלצל הטלפון. "מדברים משירות הלקוחות של AT&T", בישר קול רציני, "רצינו לשאול האם אתה שבע רצון מהחיבור החדש שלך לאינטרנט". AT&T היא אולי טחנת רוח, אבל טחנת רוח שכל אחד מהלהבים בה מסתובב לכיוון אחר. לך תלחם ביצור כזה.
נדלג הלאה, עד הטכנאי השלישי. שלושה חודשים למניינם. הוא הניח חגורה עבה של כלי טכנאות על השולחן והתנצל. "הקפיצו אותי מחוץ לעיר. הטכנאים כאן קורסים תחת העומס". הוא נראה מבטיח. השתכנעתי. "כל הכבלים עד לקופסה במרתף שייכים ל-AT&T", הוא אמר. "אם אתה רוצה שאני אחבר אותך מהקופסא שלנו, לזו של הבניין", הוא הניע ידו בין הארון הרקוב ההוא לבין ארון שני, חמישים סנטימטר ממנו, שרק עכשיו נודע לי דבר קיומו, "אני אאלץ לחייב אותך בחמישים דולר". נשמתי עמוק וגייסתי את כל הלבנטיניות שלי. "שמע", פתחתי. ידעתי שהוא בחיים שלו לא שמע משפט שמתחיל ב"שמע", "מצידי, אתה יכול לנתק אותי, אבל אחרי כל מה שהעברתם אותי, אני לא מתכוון לשלם לך שקל. כלומר דולר". ניצחתי. הטכנאי הלך והאינטרנט בא.
עתה נותרה רק עוד מערכה אחת. לפני יותר משלושה חודשים הובטחו לי מאה דולר לבזבוזים. יש שיאמרו קטנוני, אבל הייתי על הגל. אחת שמונה מאות אחרון בשביל מאה דולר. "עשינו טעות", בישר המענה התורן. "לחבילה שלך לא מגיעה ההטבה הזו".
"זה אומר שהם שיקרו לי בחנות?" הנימוס בגד בי.
"ניתנו לך פרטים לא נכונים. אני מאוד מצטער על כך. האם יש עוד משהו שאני יכול לעשות למענך?"
לחשבון האחרון של AT&T התווסף חיוב תמוה בסך חמישים דולר, אבל מכיוון שלא יכולתי להסביר אותו, העדפתי לשכוח מכל העניין.
לפנייה לכתב/ת 
אין אינטרנט
צילום: ניצן סדן
מומלצים
