הצד האפל של הקרנבל: שיכרון חושים בסלבדור

כיכר פלוריניו (Peloriňo) שבלב העיר העתיקה של סלבדור, בירת באהיה שבברזיל, קושטה בפרחי נייר, פרפרי בד ענקיים, מנורות צבעונית ומסיכות גדולות. כמו בפינות נוספות בעיר העתיקה, הוצבו בובות ענק ובין אלפי החוגגים הילכו בובות אנושיות בגובה שלושה מטרים, קבוצות רוקדים, לוליינים ומתופפים, נערות עירומות למחצה ששדיהן כוסו בפירורים מוזהבים ואנשים מחופשים כפרודיה על דמויות ידועות מהחיים הציבוריים של באהיה.

• רוצים להתכונן לקרנבל? כנסו לעמוד ynet בפייסבוק 
  

גבר גדל גוף ורב שומן, יש על שרפרף שכמעט קרס מעודף משקלו, לגם מכוס בירה ענקית ופער את פיו בחיוך ענק שכמעט בלע את סביבתו. כולם שתו אלכוהול, רקדו, חוללו או החליפו כוח לקראת סיבוב נוסף. בשולי בתי הקפה קרסו כמה אנשים שכמות הקָשָאסָה (משקה אלכוהולי העשוי מקנה סוכר) שלגמו היתה מעל לכוחותיהם. הקרנבל של באהיה כבר היה בעיצומו.

כולם שתו אלכוהול, רקדו, חוללו. חוגגים בסלבדור (צילומים: גילי חסקין)

כיכר הדמעות

לפני שנים רבות כיכר שמחה זו היתה ככר של יזע ודמעות. סביב הכיכר, לאורך הקירות שכיום נושאים כרזות עולצות, נמכרו עבדים שחורים קשורים בשלשלאות. אחרי כן, הפכה הכיכר למרכז אלימות ופשע, העזובה והדלות ניכרו בכל פינה. למרבה השמחה, עברה העיר מתיחת פנים: הסמטאות נוקו, הקירות נצבעו בשלל גוונים וצצו חנויות, מסעדות, ברים וסדנאות אמנים.

גם הקרנבל שינה את פניו. מסודר יותר, נשלט יותר, נקי יותר. את מקום שלוליות השתן הענקיות שצחנתן עלתה למרחוק תפסו בתי שימוש ניידים, ושוטרים חמורי סבר מפגינים נוכחות בכל פינה, וצאצאי העבדים מחיים את התרבות האפריקנית במחולות ובתופים.

אמנם הקרנבל של ריו דה ז'נירו המפורסם והידוע בברזיל, אבל הקרנבל של סלבדור הוא הגדול ביותר בעולם. מיליון בני אדם וחצי רוקדים יחד, בקרנבל והרחוב סוער, בחג של קצב, מין ואלימות.

מחיים את התרבות האפריקנית

כוח להמונים

רוב התושבים מתרכזים בעיר העתיקה או בשכונה הסמוכה לים פארול דה בארה. הינותרים רוקדים בשכונותיהם. הקרנבלים אינם רק הצגה עבור התיירים, אלא בראש ובראשונה הם חג לאומי, משמש גם למטרות חברתיות. כל נער מנערי הפָבֶלוֹת (Favela, שכונות עוני) בעיר מתכונן ימים כלילות לרגע הגדול של התחרות, ובתי הספר לסמבה משקפים גם הלכי רוח חברתיים.

אף על פי שברזיל נחשבת לארץ עולצת במיוחד, ואנשיה נחשבים לבליינים חובבי ים, שמש, כדורגל, טיפה מרה ובעיקר מוסיקה, המציאות שונה בתכלית. הקרנבל (וגם הכדורגל) פועל להרגעת עימותים חברתיים, ולטשטוש אופייה המקוטב של החברה הברזילאית. בברזיל שורר דו-קיום מתוח, לעיתים אומלל, בין שתי חברות: עשירים מול עניים, לבנים מול שחורים, תושבי החוף מול הכפריים בפנים הארץ.

כך למשל, תנועת "ריו השחורה", שפעלה בעיר בתחילת שנות השבעים בזיקה לתנועת "הכוח השחור" בארצות-הברית, עודדה את השחורים שלא לאמץ את התרבות הפורטוגלית, גם לא בגרסתה הדרום אמריקנית, לחדול ולהתרפס בפני הלבנים, ולחזור לשורשים האפריקניים בלבוש, בתסרוקת ובמוסיקה ולשמר את זהותם הייחודית.

הקרנבל מרגיע עימותים חברתיים ומטשטש את אופייה המקוטב של החברה

מציאות מדומה

סלבדור, בירתה של באהיה, היא אחד המרכזים העירוניים העניים ביותר במדינה. כאן ניטעו המטעים הראשונים של קנה הסוכר, לכאן הובאו העבדים השחורים, וכאן עוצב למעשה הפולקלור הברזילאי. באהיה מנפצת את המיתוס הרווח על השוויון הבין-גזעי בברזיל, שהוא ביטוי למשאלות לב יותר מאשר שיקוף של מציאות.

אליטה לבנה שולטת בעיר, כמו במדינת באהיה כולה (בניגוד לחלקים אחרים של ברזיל, ובהם האוכלוסייה הלבנה מהווה את הרוב), מהרשות השופטת, עד הרשות המחוקקת והרשות המבצעת ועד שדרני הטלוויזיה וחברי הסגל באוניברסיטה. השכיר הברזילאי השחור משתכר בממוצע מחצית ממשכורתו של ברזילאי לבן.

כשחברים משתפכים בגעגועים אל הארץ הטרופית היפה הזאת, אל השפה הקטיפתית, המוסיקה הפועמת בעורקי תושביה והאחווה השוררת בכל מקום, אני רוצה לשלוח אותם אל האלגדות (Algadas), שכונות העוני העומדות במים, בשולי סלבדור.

גם זו ברזיל. ילדים עניים מתבוססים במי אפסיים

שם, לנוכח הילדים המבוססים במי אפסיים, בכי התינוקות הרעבים והזעם הנשקף מעיני הנערים, קל להבין את תפקידו של הקרנבל כפתיחת שסתום לשחרור לחץ ותסכול. ככל שהם רעבים יותר, הם רוקדים יותר; ככל שהם עניים יותר, הם שמחים יותר.

"אל תמנעו מהם לבחור לעצמם מלך ולשיר ולרקוד כאוות נפשם בימי חג מסוימים בשנה", אמר נזיר ישועי בן המאה ה-18 על העבדים, ולא ידע כי אמרה זו תמשיך ותהא נכונה לעניים בני המאה ה- 21.

הקרנבל הוא האירוע היחיד, לצד הכדורגל, ובו עניים מתערבבים בעשירים, ומשחררים את הזעם האצור בליבם בצורה נשלטת. זאת גם הסיבה לכך שהקרנבל של סלבדור מזוהה יותר מכל הקרנבלים עם פריקת עול. בהתאמה, זה הקרנבל הגובה את מספר ההרוגים הגבוה ביותר מדי שנה.

בגאווה עליזה

הקרנבל של סלבדור נפתח מדי שנה ביום ו' בשבוע, יום לפני הקרנבלים בשאר חלקי המדינה. יום זה מוקדש ל"מוֹמוֹ", המלך השוטה, המובל בראש משט של סירות היוצא אל הים ומוכתר שם כמלך הקרנבל. אין מומו אלא גרסה ברזילאית לעבד השוטה שהוכתר למלכה הזמני של רפובליקת רומא, בימי החגיגות לכבוד סטורנוס.

בעבר הלא רחוק, נהג ראש עיריית סלבדור לצאת בסירה מקושטת ולהפקיד את מפתחות העיר בידיו של מומו, והופך למלך העיר לחמישה ימים, כפי שהעבד השוטה קיבל את חותמות המלך ברומא. בשנים האחרונות השתנה המנהג היפה הזה וראש העיר עורך את הטקס במלון בלב העיר.

האקסטזה מתחילה אחרי הטקס בריצה בנמל הישן ובמסיבות ריקודים המוניות על החוף. ה"טריו אלטריקו" (Trio eletrico), משאיות שעוצבו במיוחד למשימה זו וצוידו במערכות הגברה רבות עוצמה נעות ברחובות. המשאיות עמוסות נגנים, זמרים ורקדניות. המוסיקה הרועמת מקפיצה את אלפי הצעירים ברחובות, והבלוקוס אפרוס (Blocos afros) קבוצות של רקדנים ונגני רחוב, מלווים את המשאיות.

שמחה הנובעת מכאב של עבדות, עוני והשפלה

על גג המשאית עומד זמר – מנצח, שלעתים מנהל דיאלוג עם הקהל. מכיוון שהיצרים הברזילאים באים לידי ביטוי במישורים רבים, הקרנבל הוא זירה נוחה להתלהטות יצרים ומעת לעת נראים צעירים מדלגים זה מול זה בצעדי ריקוד, בהטחת אגרופים. האלימות היא האויב הגדול של הקרנבל והמשטרה נלחמת נגדה בזרוע נטויה.

קבוצה נוספת שבולטת ברחובות היא קבוצת ההומוסקסואלים. בשל אופיו כפורק מוסכמות חברתיות היה הקרנבל לחגם של דראג-קווינס, טרנסקסואלים והומוסקסואלים בורגנים היוצאים במצעד מרשים ומפגינים את עצמם לראווה בגאווה.

צבירת חטאים

הקרנבל הברזילאי התפרסם עד שרבים סבורים בטעות כי מקורו באמריקה הדרומית. הצלילים, הקצב וחלק מהתחפושות הם אפריקאיים, אבל שורשי הקרנבל אינם באפריקה ולא באמריקה, אלא דווקא באירופה. ראשיתו של הקרנבל בחגיגות שהתקיימו ברחבי המזרח הקדום שציינו את אמצע החורף, בין החגיגות לכבוד השמש ביום הקצר ביותר, לבין חגי הצמיחה של יום השוויון. כנראה שראשיתם בבכחנליות, בחגיגות השכרות והמין שנערכו בעת העתיקה לכבודו של בכחוס אל היין והיו בעיקרן טקסי היפוך, ובהם משיגים את המטרה (ציות של ההמונים), על ידי היפוכה (התרה מבוקרת של החבל).

הכנסייה הקתולית השתמשה במסורות אלה, כדרכה, כדי להתחבב על המאמינים. ב-40 הימים שלפני הפסחא, ימי צום הלֶנט הנוצרי, אמור המאמין להזדהות עם סבלו של ישו על הצלב. היום האחרון של הקרנבל הוא יומו הראשון של הלנט, והנקרא גם "יום ד' של האפר", ובו עוברים החוגגים מריקודים והילולות לתקופה של צומות וסיגופים. מכיוון שכך, מה טבעי יותר מאשר לצבור כמה שיותר חטאים, לקראת החזרה בתשובה?

חבורת נגני רחוב לליווי הטריו אלטריקו

בתקופת ההילולות הכול מותר – להשתולל, לדחוף, להתחכך; לנערים מותר לצבוט באחורי נערות, לנערות מותר ללעוג לבחורים, לצבוט להם בפטמות ולחשוף את גופן בצורה פרובוקטיבית. זוגות שהכירו זה עתה מתייחדים במלונות זולים ועל שפת הים.

שחור ולבן 

לא תמיד נראה הקרנבל בסלבדור כפי שהוא היום. ראשיתו בחג אלים בשם "אנטרודו" (Entrudu, פריצת גדר), חג של פצצות סירחון, סילוני מים ובוץ.האליטה חגגה בנפרד, באולמות תיאטרון ובמועדונים פרטיים, בצורה "מתורבתת" יותר, מתוך רצון לחקות את הנשפים הגדולים של אירופה. העניים חגגו במועדונים שכונתיים וחוללו ברחובות, בשתייה לשוכרה ובביצוע תעלולים.

בשנת 1888 שבה נחקק "חוק הזהב" לשחרור העבדים הפך הקרנבל לאירוע המוני. העבדים המשוחררים זרמו מן החוות החקלאיות אל הערים (שבהן התחולל  תהליך מהיר של תיעוש) והביאו עימם את מסורת הריקודים האפריקניים, ואת מסורותיהם הדתיות, שנטמעו בהם למרות התנצרותם. בחוצות סלבדור הלך והתגבש הקרנבל החלופי לחגיגות המועדונים של העשירים, ולבסוף, הגבלות על השלכת ביצים סרוחות, קמח ופירות רקובים, והחלפתם בפתיתי נייר ריסנו את האלימות, ועיצבו את אופיו. לא עבר זמן רב והקרנבל היה בבחינת מופת ליתר חלקי הארץ: שופע חיים, פתוח לכל ומתנהל במסגרת החוקים הבלתי כתובים של החגיגות (לבנים בתחפושות אירופיות; שחורים מחופשים ל"פראים" מאפריקה ועוד).

בשנת 1904 נשמעו קריאות לאסור את הבטוקדות (Batucada) – חבורות המתופפים האפריקניות, כי לסברתם של בני האליטה עודדו "פרימיטיביות במקום תרבות". לאמיתו של דבר, חשו המעמדות הגבוהים מאוימים בשל נוהגם של חברי המועדונים הללו לעטות מסיכות לאחר רדת החשיכה ולהשמיע ביקורת כלפי המכובדים.

ב-1938 ביטל הדיקטטור ז'טוליו ורגאס את האיסור להשתמש בתופים אפריקניים. ב-1949 קמה שוב הבטוקדה הראשונה, בשם חדש: אפושה (afoxe). על ידי קבוצת "בני גהנדי". הבחירה במנהיג ההודי כסמל היתה נוחה כי אפשרה לבני הקבוצה ללבוש לבן, המסמל גם את אושלה ( Oxala) האפריקני, אבי כל הרוחות ומשכין השלום.

לא תמיד נראה הקרנבל כפי שהוא היום, ונחגג בצורה "מתורבתת" יותר

מדיניות פיוס

בשנות השבעים החלה אגודת "בני גנדהי" לפעול גם כתנועה חברתית פוליטית שחורה, בה בעת, לתנועת "הכוח השחור". בתחילת דרכה נתקלה התנועה בהתנגדות עזה, גם בקרב השחורים. מעטים רצו לזנוח את מיתוס הדמוקרטיה הבין-גזעית.

ואולם בשנות השמונים, כשהסיטה התנועה את הדגש לחיזוק המודעות של השחורים, גברה התמיכה בה ואפילו כמה לבנים הצטרפו לשורותיה. עליית המודעות השחורה התבטאה גם בקרנבל בעיקר בתלבושות של חברי המועדונים השחורים, העושים מאמץ ניכר להפגין את שורשיהם ואת ההיסטוריה שלהם.

ההיסטוריה הברזילאית נכתבה על ידי לבנים, וחלקם של השחורים בעיצובה של המדינה ובבניינה הצטמצם בספרי ההיסטוריה לאזכורים של בניית הארץ בידי העבדים. התהלוכות הציעו חלופה נועזת להיסטוריה הברזילאית, החסרה לחלוטין דגמי חיקוי שחורים. גם אם לפעמים רחוק הדמיון מן המציאות – כמו בקרנבל שבו הוצגה מצרים כאחת מארצות המוצא של השחורים – יש במאמץ הזה חשיבות רבה לעיצוב הגאווה המעמדית וליצירת דימוי עצמי אתני חיובי.

התלהטות יצרים: צעירים מדלגים זה מול זה בצעדי ריקוד ובהטחת אגרופים

ב-1974, בתקופת הדיקטטורה הצבאית שהטילה הפרדה גזעית בין קבוצות הקרנבל, הקימו קבוצות הקרנבל השחורות את המועדון האפריקאי "אילה אייה" (lle Aiye, מיורובית: "בית החיים"). ב- 1979 נוסד מועדון של מתופפי קרנבל שחורים, שמנה 475 חברים והציג לעצמו יעדים פוליטיים. הארגון בחר לעצמו את השם "אולודום", הנגזר מהמונח היורובי "אלוהי האלים".

אולודום ואילה אייה הם שני המועדונים האפריקאיים המובילים של סלבדור. הם מייצגים את הדור הבא, הגאה במורשתו, המיליטנטי יותר. הדור שהשיל מעליו את בגדי הלבן של "בני גהנדי" ומרים בגאון את דרישתו של האפרו ברזילאי לשוויון. הקרנבל שבו רוקדים שחורים עם לבנים איננו הוכחה להיעדר מתח בין גזעי, אלא רק אמצעי למתנו. שסתום לשחרור לחץ. במחשבה שניה, הקרנבל איננו דווקא חגם של העניים, כפי שנהוג להציגו, אלא דווקא חגם של האדונים. ברשותם יתירו את הרסן וברצותם יהדקו אותו שוב.

• גילי חסקין מורה דרך ומדריך טיולים בעולם