בקתה קטנה בערבה

הרומן "בקתה קטנה, דגים מנתרים" מתרחש בשלהי המאה ה-19, ופותח בהולדת תינוק חדש בסין אשר מגיח לעולם אל תוך עידן של תהפוכות, שהעיקרית בהן היתה פלישת המערב לסין בעקבות מלחמת האופיום הראשונה.

מלחמה שערערה את היסודות האיתניים של המסורת בת אלפי השנים והביאה עימה רוח חדשה של אלימות, שגרמה לשסע בעם בין "הבוקסרים", שדרשו לגרש את הזרים מאדמת סין, לבין הליברלים שקראו לשינוי.

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
  

סין נמצאת על ספו של עידן חדש ונקרעת בין שני עולמות - ישן מול חדש, מסורת מול מודרניזציה. סיפורו של מינגג'י התינוק הוא סיפורה של סין. מינגג'י חי תחת קורת הגג של סביו הפיאודל המנהל את אחוזתו ואת בני משפחתו ביד רמה ואכזרית, וברוח המסורת כופה על נכדו ללמוד את משנתו של קונפוציוס.

ישן מול חדש, ברוח המסורת (עטיפת הספר)

בפתח המאה העשרים הוא צופה במולדת האהובה המטלטלת בין כוחות אלימים, שמתכחשים למורשת ולרוח החדשה יחד. סיפור יפהפה שמקפל בתוכו קנאת אחים, נישואים אומללים, בגידות, שקרים, חמדנות, שנאת זרים וסודות אפלים.

אחוזת צ'אי, 1875  

הסתיו בכפר פריחת השזיף הוא עונה של זיעה וצחוק. עונת דונמים רבים של שדות זהובים. של קציר ודיש בשדות האורז. גבעולים חשופים וגרגירי אורז תפוחים. פנים מחייכים, גופים מותשים. ילדים יחפים רצים בפראות בשטח הפתוח, רודפים אחרי כלבים שרודפים אחריהם. אמהות מכינות ארוחות לאבות העסוקים בשדות.

צרצרים נחבאים בשיחים: רעש ניסורם מתפצח מעל לשמים. כריזנטמות מחייכות בצהוב זורח. נחשים אורבים בצמחיית המנגרובים, ממתינים בסבלנות לקרפדות ולצפרדעים הממתינות בסבלנות ליתושים ולזבובים.

בלילה, ברגע שנמוגות רצועות אחרונות של אור, הארובות חדלות לעשן, הדלתות ננעלות היטב. ילדים מרוצים נודדים ברחבי ארצות החלום, מתחת לגגות הסכך, חיוכים על פניהם, רוק בזווית פיהם. אמהות מטליאות נעליים וחולצות לאבות שנהנים משאיפה אחרונה ממקטרת לפני השינה. לפני שהיום יתחיל מחדש. ככה זה הלילה.

בקתות מתפוררות, מתמעטות במרחק לכדי פירורים חסרי צורה, פזורות סביב הצלע המערבית של הגבעה, חוסות בצל המשתהה של חופת העננים. הרוח גוברת, מטאטאת את מחסה הענקים מזרחה על פני הרמות ובקתות האיכרים, על פני נהר השזיף המתפתל ושדות האורז, עד שהיא נוטעת אותו בדיוק מעל לאחוזה הסמוכה למדרון המזרחי. אחוזת צ'אי.

כל ארבע החצרות שלה נעטפות בצלו האפל של ענן הסתיו. במהלך היום מתרכזת הפעילות באגף המזרחי, שבו דר האדון צַ'אי, ובו ממתינים המשרתים באדיקות לפקודות, להביא לאדונם התובעני חפץ זה או אחר. לציית לבקשותיו האינסופיות. מנגד, באגף המערבי, מתגורר לִיקַאנְג, בנו הבכור של האדון, עם נשותיו.

חדריהם ערוכים בתשומת לב: בעוד ליקאנג נהנה מנוחיותו של החדר המרכזי, לאשתו הראשונה, דָה ניאנְג•, ניתן החדר שמימין, כדי לאשר את מעמדה העליון על זה של האישה השנייה, אֶר ניאנְג, הרוטנת תמיד על ששוכנה בחדר השמאלי, היוקרתי פחות. אחיו של ליקאנג, ליוויי, מרוצה באגף הדרומי, השקט כחדרי האורחים הריקים שבאגף הצפוני.

כל האגפים נחים עכשיו בדממה. אבל לא לאורך זמן.

הצרחות הראשונות נוקבות את האפלה, שטות אל האגף המזרחי וקודחות באוזניו של האדון צ'אי. הוא קופא ומאזין, אחר כך מזנק ממקומו, נשנק מהשאיפה האחרונה ממקטרתו. הוא מהנהן ומהנהן ומחייך. הנה הוא בא, בנו בכורו של בני בכורי. הנערה החדרנית, נחרדת מתנועתו הפתאומית, פוסעת לאחור וממתינה.

רב-המשרתים פֵנג מתפרץ פנימה: "בן! זה בן!"

אדונו מרים את מבטו בחטף. רב-המשרתים פנג עוצר במקומו ושומט את חיוכו. הוא משתחווה ונפנה לעמוד בצד.

האדון צ'אי מתיישב, מאותת לנערה המשרתת להכין את המקטרת שלו ושואג: "לך להביא את ליקאנג!"

הנערה מפילה את המקטרת. רב-המשרתים פֵנג אומר כן ויוצא.

הוא בטח נהנה מהחיים באיזה מקום. האדון צ'אי נאנח, מתבונן בנערה המרימה את המקטרת בחופזה ומציתה אותה.

בחוץ הומים המשרתים בהתרגשות, טרודים בהפצת החדשות באחוזה המוארת לפתע. הם עוקבים אחר זעקות העולל עד לאגף המערבי, מהסים זה את זה, מקפידים להנמיך את קולם.

אחרי שחיכו זמן כה רב, אחיותיו, מֵיילִיאן, בת שמונה, ומֵייפוֹנג, בת חמש, מזנקות קדימה ומקיפות את המיילדת. הן קצרות רוח להביט בו, באחיהן. הן נוגעות בפניו הוורודים הקטנים, באצבעותיו הזעירות. דה ניאנג חלושה מכדי להתערב, עוקבת אחריו כשהוא נישא אל החדר הסמוך. המשרתת שלה מוזגת לה תה זנגביל חמים, אבל דה ניאנג משלחת אותה כדי שתטפל במקום זה באדונה הפעוט. הוא שב ומתחיל לבכות, נכסף לחמימות חזה אמו.

אף על פי שהיא עייפה, אמו נאבקת להישאר ערה. היא מאזינה, שמחה כשבכיו נפסק. שינה מתוקה, בן.

כעבור דקות הוא מתעורר ושוב בוכה, אבל חדל ברגע ששפתיו המורעבות מגיעות לפטמה של מאמא וּוַאנְג. החלב גולש משדיה העצומים של המינקת.

מאמא וואנג, אחרי שבעלה כפה עליה למכור את התינוק שנולד לה זה עתה תמורת שור שנועד לעבודת השדה, קפצה על ההזדמנות לשרת את הילד הזה. אבל היא מתגעגעת לבנה. כלבלב שלי. היא מחייכת כשהיא נזכרת ברגע שבו ראתה אותו לראשונה. ילד נלבב; לקרוא לו על שמה של חיה - זה יעוור את הרוחות הרעות הקנאיות, יחסום את דרכן אם יבואו לקחת אותו ממנה. אבל אז חיוכה נעשה מריר. ובכל זאת הוא נלקח. הכאב חודר ללבה, חודר עמוק, רוטט. גופה רועד. פיו של העולל מאבד את אחיזתו בפטמה. הוא צווח.

עכשיו שיצאה המשרתת מן החדר כדי להשכיב את שתי האחיות במיטותיהן נשארת מאמא וואנג לבדה עם התינוק. תינוקה של מישהי אחרת. היא נותנת ברך הנולד מבט בוחן מקרוב כשהיא מנחה אותו בחזרה אל הפטמה. בעיניים עצומות הוא נהנה מארוחתו, מוצץ בשקט, מריח את ניחוחו המתוק של החלב. מלבב כמו כלבלב שלי. עיניה של מאמא וואנג מתרככות. היא מצמידה אליה את התינוק, מלטפת את זרועותיו הקטנות, רגליו הקטנות ופניו המקומטים. כן, אתה כלבלב שלי.

בחדר הסמוך מאזינה אמו בשקט לפיהוקיו ולנשימותיו. הוא כה קרוב ובה בעת רחוק, מופרד ממנה בקיר העץ. אילו רק יכולתי להיניק אותו בחלב שלי עצמי. לבדה לגמרי, היא נאנחת, דמעות עולות בעיניה.

"כבר לא בית חרושת לבנות," היא ממלמלת.

איפה אביו? היכן הוא? היא נועצת מבט למעלה. טור נמלים צועד לאורך קורת עץ שבתקרה. הנמלים עסוקות מכדי להשיב. ועד מהרה מטביעה אותה העייפות. היא ישנה.

במרחק שתי דלתות משם ספל מתנפץ לרסיסים אל הרצפה. אר ניאנג עומדת, ידה האחת על השולחן

והאחרת נחה על כרסה הבולטת. היא מתנשפת ורועדת בזעם.

"למה היא צריכה להיות הראשונה?" היא זועקת וחופנת את התינוק שבקרבה. "אתה תהיה בן! אתה חייב להיות בן! אתה לא תפסיד במערכה."

המשרתת שלה, נפחדת בפינה, דוחקת בחוזקה את גופה הרזה כנגד הקיר. נרעדת, היא נועצת מבט בעיניה הלוהבות של אדוניתה.

בחצות נגרר הביתה אביו של הרך הנולד. רב-המשרתים פֵנג אסף אותו בבית הזונות בעיר פּינְדוֹנְג, מרחק שישה-עשר קילומטרים מהבית. שתוי למחצה, ליקאנג ממהר דרך חדרה של דה ניאנג אל מיטת ילדו. הוא ממהר להסיט הצדה את שמיכת הכותנה הלבנה המכסה את הגוף הזעיר. והוא רואה אותו, את חוט הזכרות הקטן, נח בשקט כעולל עצמו. זה אמיתי. ביציאתו הוא מזמזם קטע מאופרה.