רופא: 'אנחנו משחררים חולים רק כדי לפנות מיטות'
פרוזדורים עמוסים בחולים, רופאים שאין להם זמן להסביר למטופל על מצבו, וחולים שמשוחררים לפני הזמן כדי לפנות מיטות. בעקבות העומס החריג בבתי חולים בארץ, רופא במחלקה פנימית מתאר ל-ynet: כך נראה יום עבודה בבית משוגעים
קטסטרופה. גם המילה הזו לא מספיקה כשאני חושב על המתרחש במחלקה הפנימית שלנו. אתמול הודיעו שלושה חדרי מיון על סגירתם עקב עומס קיצוני, ואיגוד רופאי הילדים התריע על מחלקות ילדים בקריסה. אך גם במחלקה שאני עובד בה, בבית חולים מרכזי ו"נחשב", המראות הם קשים, ומעוררים אכזבה וחוסר תקווה.
המטרה: לשחרר חולים
כך נראית המחלקה בבואי בבוקר: המסדרונות גדושים בחולים, לחלקם יש פרגוד נמוך המכסה מעט את המיטה, לחלקם אין כלל פרגוד. הם שוכבים
במסדרון, קשישים סיעודיים, חלקם מתבוססים כבר שעות בצרכיהם פשוט משום שהאחיות לא מספיקות להגיע אליהם.
אנחנו ממהרים לישיבת בוקר קצרה עם דיון לא ממש מקצועי על מה שאירע בלילה, כדי להספיק להתחיל ביקור רופאים מוקדם. גם הביקור הזה הוא מהיר וחפוז: עוברים מהר על ההוראות הרפואיות ובעיקר משתדלים לשחרר כמה שיותר חולים, כדי לפנות מיטות. במיון ממתינים כבר שעות ארוכות חולים שיתפסו את "המיטה החמה". החולים משתחררים לא לאחר שהבריאו, אלא רק אחרי שהצלחנו מעט לאזן את מצבם.
העומס המטורף הזה נגרר גם למחוזות אחרים. אנחנו לא מספיקים לשמור על היגיינה נאותה. לכלוך, צחנה, אין זמן לחטא ידיים בין חולה לחולה. גם כוחות העזר לא מצליחים לשטוף ולחטא היטב את הרצפה, הידיות, המעברים. הזיהומים חוגגים. אין כמעט רגע נתון שבו החולים לא מעלים חום ומוסיפים עוד בעיה חדשה לבעייתם הבסיסית.
בני המשפחה כועסים, ובצדק. אנחנו עושים רק את הדברים ההכרחיים, כיוון שכל דקת שיחה עם מטופל אם בני משפחתו תהיה על חשבון טיפול בחולה אחר. הסטודנטים לרפואה רואים את המחזה הנורא הזה, ואין לי שום מסר חיובי להעביר להם כרגע. אני לא מאשים אותם על אם הם לא ירצו לעולם להתמחות ברפואה פנימית.
לאן מכאן
אני מגיע הביתה ב-20:00 תשוש וחסר סבלנות, ושוב עולה השאלה האם לא הגיע הזמן שאעזוב את בית החולים. התחושה היא שמיציתי את היכולת שלי לסייע לחולים במצב עגום כל כך. העבודה שלי הופכת חסרת משמעות במידה רבה מאוד, ואולי הגיע הזמן לדרך אחרת.
התחושה שלי היא שאני משתף פעולה עם מערכת בריאות לא מוסרית, וברור שלטווח הארוך אנחנו רק מזיקים לחולים. אתם מקבלים טיפול רע מאוד בבית החולים, יש לנו יותר טעויות, יותר כשלונות, יותר הזנחה, יותר סיבוכים ובתנאים הבלתי אפשריים האלה, אנחנו עושים פעולות לא לגמרי אתיות.
הגענו כבר מזמן לקו השחור. נותר לכולנו לקוות שלא ניאלץ להתאשפז במחלקה פנימית, ואם כן - להתפלל שנצא ממנה בשלום.
לפנייה לכתב/ת 
