מנדי טובל במקווה

מנדי, 20. תלמיד בישיבה

את מנדי פגשתי ישן על אבן ליד המקווה בכפר הערבי הנטוש ליפתא. עדינותו משכה את תשומת ליבי וניגשתי אליו. התגובה הראשונה היתה להסתובב ולהתרחק ממני. שלחתי בחור להתחקות אחריו, כדי שיבקש ממנו לדבר איתי, ולהסביר לו שאני מעוניינת לצלם אותו. הוא התרצה.

מנדי הגיע ארצה מניו יורק. הוא לומד בישיבה בירושלים וכמעט ואינו מדבר עברית. כשאני שואלת ומתעניינת מה הוא לומד, הוא מפרט לפרטי פרטים שמות של משניות וסוגיות בגמרא. אני נדהמת מהנימוס והביישנות הטבעית שלו שעומדים בניגוד מסוים לשטף הדיבור הקולח. "אני לומד ימים שלמים ובאילו שאיני לומד בהם, אני אוהב לבוא לטבע, ליהנות מהשמש ומחברת האחרים. המקווה בליפתא הוא מקום שנעים לטבול בו, ועבורי הוא מהווה מעין יום בילוי בקדושה".

הוא מגלה סקרנות גדולה בעיסוקי ושואל אותי אם אני מתעניינת במה שאני עושה ולמה רציתי לצלם אותו. אני מסבירה לו על פרוייקט הצילום שעליו אני עובדת למעלה מ-3 שנים ואני אומרת שעדינותו היא שמשכה אותי לבקש. הוא מתנצל שסירב לדבר עמי מקודם: " לא התכוונתי להעליב אותך. אבל את בכל זאת בחורה ואני לא נהבג לשוחח עם בחורות בכלל . גם עכשיו, כשאנחנו מדברים, לא אוכל זאת להרבה זמן, כיוון שאני צריך תיכף לחזור ללימודים. חבל לי על כל רגע"

אני מבקשת שממנדי שניפגש שוב ושהפעם נלך לטייל בחורבות ליפתא ובין העצים. הוא מסכים. השקט ביננו מוקפד כמו מנדי עצמו וכל מבט ולכל מילה יש משמעות רגשית עמוקה. אני שואלת אותו לגבי הבגדים והוא אומר: "אין לי עניין להתלבש אחרת. התלבטויות לגבי לבוש יכולות להסיח את דעתי לחלוטין. אני מאוד מרוכז כעת בלימודים ובסוגיות שונות שנוגעות החיים. אני עובר תהליך התפתחות רציני וכל העיסוק באופנה הוא נאה למראית אך חלול. עבורי אין לו כרגע משקל ממשי. בעולם החילוני, אני מרגיש בנוח ללבוש בחליפה אבל מצד שני, אני גם מרגיש שמסתכלים עלי כשונה", הוא אומר ומשאיר את תחושותיו בנושא מעורפלות.

"ומתי כן חשוב להקפיד על הלבוש?", אני מקשה ושואלת שוב. "חשוב לי להתלבש טוב רק בפגישות השידוכים", אומר מנדי. "באירועים האלו, אני רוצה להיראות במיטבי. עם זאת, את עניין הגינדור אני משאיר לכלתי לעתיד. אני מסתפק בבגדי הקודש ובחליפה טובה."

כאשר אנו נפגשים שוב, אנחנו הולכים לחורבות, על מנת שאצלם אותו. מנדי מבקש לצלם גם בעצמו קצת, כדי להרגיש את המצלמה. היה בבקשה שלו משהו נוגע ללב ובכלל, במפגש שלנו הייתה נעימות אנושית פשוטה. יש משהו מרגש באמת בלפגוש אדם שאינני מכירה ורוב הסיכויים שלעולם לא הייתי פוגשת אלמלא המצלמה.

עוד בנערת שוליים

רוקדת בחושניות: מיכל מלמדת סטריפ-דאנס

הנערה מכיכר דיזנגוף

איבון חי על הקצה