ההבדל בין שכנים ערבים לחרדים
כשפסילה של שכנים, ערבים או חרדים, לא נעשית על פי מעשיהם, אלא על פי תכונות שאין באפשרותם לשנות מדובר בגזענות לשמה. מנגד מתעוררת בעיה כשחרדים מתיישבים בשכונות חילוניות במטרה להשפיע או לשנות את אופי המקום
אופנה חדשה. כשמדברים על ערבים, פלסטינים או עובדים זרים, מזדרזים להזכיר את החרדים, ולהיפך. אם מדובר באוכלוסיות חלשות ועניות, מזכירים מיד את החרדים על מנת להרחיק חשד בגזענות או כל רמז של הפליה בין יהודים ולא יהודים. הנה, גם החרדים סובלים מהכנסה נמוכה לנפש, ריבוי ילדים ומחסור באפשרויות של קידום מקצועי.
ההתייחסות לחרדים יעילה עוד יותר כשמדובר בוויכוח לגבי השכרה ומכירה של דירות לערבים. כל טענה לגזענות בנושא זה מנוטרלת ביעילות, כשכורכים את הערבים והחרדים זה בזה. אמנם הימין הקיצוני רוצה לגרש ערבים מערים ויישובים יהודים, אבל ה"שמאלנים" אינם רוצים שחרדים יבואו לגור בשכונות
שלהם, כך שבעצם מדובר בתיקו: הימנים שונאים ערבים, השמאלנים שונאים חרדים, ומכוון שכולנו שטופי שנאה וגזענות אז הכל בסדר.
מגדילים לעשות מספר שמאלנים ידועים, שמקפידים לבקר גם את הגזענות הנוראה נגד האוכלוסייה החרדית. יקוב הדין את ההר, הם חסרי פניות בהתנגדותם הנמרצת לגזענות מכל סוג שהוא. כאשר גם סייד קשוע נדרש למשוואת השנאה בסכום אפס, צריך לשקול ברצינות האם יש הבדל מהותי בין מעמדם של ערבים וחרדים בחברה הישראלית.
החרדים משפיעים יותר
מעבר לעובדה שבין אנשים או קבוצות של אנשים תמיד קיים הבדל מהותי, מתבקשת גם ההפרדה בין החרדים לקבוצות שונות של יהודים דתיים, וכמובן גם לעדות, קהילות וחצרות שונות בקרב הציבור החרדי. אבל בין אם נתייחס רק לחלק מהציבור החרדי, או לקבוצה כוללת של "הדתיים", ההבדל המתבקש בין ערבים וחרדים הוא שהאוכלוסייה השנייה היא אליטה חברתית ופוליטית, המכתיבה חלק גדול מהמדיניות וההחלטות של מדינת ישראל.
בשל כוחו הפוליטי הרב של הציבור החרדי, המשתייכים אליו והפועלים בשמו הרבה פעמים עומדים מעל לחוק, וזוכים לחסינות בלתי רשמית. כאשר מנהיגי אותה אוכלוסייה מסיתים לאלימות ולהתנהגות בלתי חוקית הם אינם נענשים, והמשטרה נוהגת בכפפות של משי כשחרדים מפריעים את הסדר הציבור בהתפרעויות ובכפיה של ערכים על כלל הציבור (בין אם מדובר בחוטי עירוב, הפרדה בין נשים וגברים במקומות ציבוריים, או פעילות חינוכית ומסיונרית מחוץ לקהילה).
מותר לציין שזו איננה ההתייחסות לאוכלוסייה הערבית במדינת ישראל, ובוודאי שחלוקת התקציבים בין שתי האוכלוסיות איננה שווה.
אם כן, עדיין נותרת השאלה מדוע רבים מאנשי הקהילה החרדית חסרי הכנסה ואפשרויות מקצועיות? הסיבות לכך הן רבות ומורכבות. אני מסתפק במילותיו של יצחק בשביס זינגר: "על מנת שישארו עניים, נטעתי בליבם אמונה דתית עזה" (והקורא המשכיל יזכור בפי מי שם בשביס את הדברים...). אולם, בסיכום ההשוואה בין ערבים וחרדים ההבדל הוא בין קבוצת אוכלוסייה שלה לא ניתן החופש ולא ניתנות האפשרויות להתקדם ולהתפתח, ובין קבוצת אוכלוסייה הבוחרת לא לעשות זאת.
לא הפריעו לאחרים
אולם שיא הצביעות נוגע לעצם הטענה שה"שמאלנים" אינם רוצים שחרדים יגורו בקרבתם. ממש כמוני, רבים מהקוראים יכולים להיזכר בגעגועים לשכנים דתיים איתם הם התגוררו בשנות השבעים, ואולי גם לאחר מכן. אותם שכנים שמרו על אורח חיים דתי, אבל מעולם לא ניסו לשנות או להפריע לאורח החיים שלנו. איש לא שנא אותם, והם כנראה גם לא שנאו אף אחד.
אין צורך להכביר מלים או להביא שלל דוגמאות לשכנים דתיים וחרדיים המתיישבים היום ביישובים ובשכונות חילוניות במטרה ברורה, ולפעמים גלויה להשפיע או לשנות את אופי המקום. כאן אין קשר לשנאה, גזענות, ובוודאי שלא ל"שמאלנות". מי שאיננו שטוף שנאה ודעות קדומות ישמח לכל שכן שאיננו מתכוון להפריע לו לחיות על פי אמונתו ואורח חייו ... אבל זה אינו אומר שהוא ישמח לכל שכן.
למעשה הוויכוח לגבי האפשרות לקיים יישובים ושכונות מעורבות בישראל הוא הרבה יותר פשוט ממה שרוב הישראלים היו רוצים להאמין. לכל יישוב או שכונה יש זכות מלאה להגדיר זהות ואופי, אבל חובה עליה לקבל כל אדם שמסכים לכבד את אופי המקום. הסכמה כזאת יכולה להיעשות בכתב, וכאשר אדם אינו מכבד את שכניו יש להם זכות מלאה לפעול לתיקון המעוות.
אבל כאשר פסילה של שכנים ותושבים לא נעשית על פי הצהרותיהם ומעשיהם, אלא על פי תכונות שאין באפשרותם לשנות מדובר בגזענות לשמה. כאשר פוסלים אדם בגלל מוצאו, צבע עורו, דתו או נטייתו המינית ניתן לדבר על גזענות, הפליה, ועבירה על החוק. והביקורת על התנהגות כזאת איננה ביטוי של שנאה. היא פשוט ביקורת.
ד"ר דרור אבנד-דוד, מרצה לספרות ולתקשורת.
לפנייה לכתב/ת 
