לא רק אחרי מות
אחרי מותו של יוסף שילוח כולם יודעים לדבר בשבחו. אבל בשנים שהיה במלוא אונו, בימים שבהם רצה תפקידים שונים ויכול היה לעשות אותם בכישרון רב - איש לא דיבר בשבחו. דחיקתו לסוג מסוים של תפקידים בקולנוע - כאבה לו
אבל למרבה הצער התיאטרון והקולנוע אהבו אותו רק בזווית מסוימת. רק באותה זווית שהתאימה למי שנולד בכורדיסטן והגיע לארץ כשהיה בן 9. בשנים שבהן התפתח הצעיר מכורדיסטן לשחקן תיאטרון וקולנוע, הקצתה לו התרבות הישראלית האשכנזית רק תפקידים נלעגים של מזרחי עילג, עני, סטריאוטיפי.
שילוח נדחק לפינת המזרחי. פינה שאפשרה לו לגלם דמויות של מזרחיים כפי שנתפסו בתודעה הקולקטיבית האשכנזית השלטת - בשנות השמונים והתשעים. לעיתים ניתנו לו גם תפקידים של ערבים. ברור היה שמדובר בערבים "רעים": מחבלים, פושעים ועוד דמויות שליליות מסוג זה.
זו הייתה אולי הדרך שהובילה את שילוח לייצר מודעות פוליטית-חברתית מפותחת. זו הייתה התקופה שבה זכיתי להכיר אותו מקרוב, וללכת ביחד איתו ועם עוד חברים מזרחים דרך משותפת של גילוי עצמי, של פיתוח שיח משלנו, של יצירת חיבורים בין האפליה כלפי המזרחים לבין שינאת הפלסטינים מעבר לקו הירוק והערבים אזרחי ישראל בתוך גבולות מדינת ישראל.
קיבל פרס רק כשהיה חולה מאוד
יוסי שילוח כאב את ההדרה שלו ממרכז הבימה. כאב את התפקידים הסטריאוטיפים שהוצעו לו בקולנוע ובתיאטרון. את הכאב הזה ניסה לנתב לפעילות פוליטית, לפיתוח מודעות חברתית. ההדרה הזאת אפשרה לו לראות באופן אישי את תמונת החברה הישראלית, את הצביעות והריבוד ששלטו (ובמידה מסוימת עדיין שולטים) בכל תחומי החיים, ובתחומי התרבות שבעתיים.
ההדרה שלו ודחיקתו לסוג מסוים של תפקידים בקולנוע, העובדה שכמעט ולא התאפשר לו לשחק תפקידים בתיאטרון כאבו לו. הוא ידע, כמו שיודעים היום לספר כל כתבי התרבות והקולנוע שסופדים לו - כולם ידעו ששילוח הוא שחקן טוב. ללא קשר, למרות, בגלל או כל ניסוח אחר - של מוצאו הכורדי וחזותו המזרחית, שלא לומר הערבית.
היום יודעים כולם לדבר בשיבחו. היו גם מי שהספיקו להעניק לו פרס על מפעל חיים כשכבר היה חלש וחיוור וחולה מאוד. אבל בשנים שבהן היה במלוא אונו, בפריחתו, ביכולותיו, בימים שבהם רצה תפקידים שונים ויכול היה לעשות אותם בכישרון רב - בימים ההם איש לא דיבר בשבחו.
החברה הישראלית היא חברה שסועה, יש אומרים פסיפס של קבוצות לאומיות, אתניות, תרבותיות שונות. אבל גם היום, במאה ה-21, אחרי יותר מ-60 שנה של עצמאות מדינית והרבה יותר שנים של עשייה תרבותית, עדיין החברה מסמנת מי אלה "הם" ומי "אנחנו". עדיין "אנחנו" הם הקבוצה היהודית-אשכנזית-חילונית ממעמד הביניים, רצוי ממרכז הארץ. אלה עדיין "מלח הארץ" ברוב המכריע של תחומי החיים. לפחות בזירה הציבורית. וכל השאר זה "הם":
החרדים, הערבים, המזרחיים, יוצאי אתיופיה, העולים מברית המועצות. כל אלה הם לא "אנחנו". למי שעלו מברית המועצות יש סיכוי טוב להיטמע ובעוד דור להיות "אנחנו". כל השאר תמיד יישארו "הם".
היה שייך ל"הם"
שילוח היה מישהו מ"הם": יליד כורדיסטן, יהודי-ערבי, בעל "חזות מזרחית". הדימוי של יהודי-ערבי היה, ולעיתים קרובות עדיין, של עני, מתגורר בפריפריה, עילג, חסר מקצוע או בעל מקצוע של עבודת ידיים, חסר תרבות, בעל יצרים בסיסיים, לא מתוחכם, בעל מנהגים שליליים.
לשילוח היה מגיע עוד בחייו שיכירו ביכולותיו כשחקן ואמן. לשילוח היה מגיע שיבינו עוד בחייו שיש שם משהו מעבר לדמות העילגת. לשילוח היה מגיע עוד בחייו שיכירו בחוכמה הפוליטית שלו.
ולכן ההספדים הרבים הם צביעות. הם אינם משנים את התמונה הקשה. ושילוח, יותר מכולם, הכיר בתמונה הזאת. זה הרגע לחשוב על העוול שנגרם לו כל השנים.
לפנייה לכתב/ת 
