מעגל הגיר
ארבעה דורות, שלוש מורות, חלום אחד: נירה המבורסקי הייתה מחנכת 31 שנה, בתה אילנה סופרין מנהלת בית ספר, ונכדתה חן כברה היא מורה לחינוך גופני. גם הנינה, ירדן, בת ,6 רוצה להצטרף לעיסוק המשפחתי. שיחה על חינוך של פעם ועכשיו
האם מדובר בחיידק? השפעה סביבתית? גנים? במקרה שלהן - כל התשובות נכונות. נירה המבורסקי עבדה במשך יותר משלושה עשורים כמורה ברמת-גן, בתה הבכורה, אילנה סופרין, המשיכה בדרכה וכיום מנהלת בית ספר יסודי בראשון-לציון, נכדתה חן כברה היא מורה לחינוך גופני במודיעין וגם נינתה, ירדן סופרין, סטודנטית של גן חובה, חולמת להיות מורה. איך לא.
אבל הדמיון המדהים לא מחפה על הפערים. מהו מורה טוב? הנה ההגדרות.
נירה המבורסקי :(78) "מורה שמשקיע. פעם הגיעה אלינו ילדה שגדלה באנגליה, מסכנה, היא לא ידעה מילה עברית, אז מה עושים? נשארתי איתה אחרי הלימודים. לה זה עזר, ולי זה לא הזיק."
אילנה סופרין :(55) "מורה שאוהב את התלמידים, שמקשיב להם, ועם זאת יודע להציב להם גבולות."
חן כברה :(26) "מורה שמשלב בין מקצועיות לרגש. זה מה שמניע את התלמידים."
ירדן סופרין (בת 5 ו11- חודשים:( "מורה שמביא לילדים דברים טובים ולא מביא להם הרבה שיעורים."
"איזו תשובה"! מתמוגגת נירה המבורסקי, הסבתארבתא, "את תהיי גם תלמידה טובה וגם מורה טובה"!
אהבה לא רוכשים בשום סמינר
החיטוט בענפי ההיסטוריה המשפחתית מגלה שהמבורסקי לא אחראית לתחילתה של השושלת, מפני שגם אמה המנוחה, רעיה שרגאי, עסקה בהוראת עברית לעולים חדשים, "אבל זה היה בהתנדבות וללא הכשרה נאותה," היא מעירה ומסכמת: "אבל את הדבר החשוב ביותר למורה לא רוכשים בשום סמינר - אהבה."
"הייתי הנירה הראשונה בארץ," מספרת המבורסקי המתגוררת זה שנתיים בבית-אבות ברמת-אפעל. "אבא שלי ביקש מהמשורר אברהם שלונסקי, שהיה חברו, 'תמציא לילדה שם שאין לאף אחת.' גדלתי בפרדס-חנה, הסבא של אמי היה היהודי הראשון על אדמתה, וכשסיימתי את התיכון החקלאי החלטתי לעבור לתל-אביב וללמוד בסמינר לווינסקי. למה? אין למה. אהבתי ילדים, אהבתי לשחק בבובות, שרתי להן את 'ארצה עלינו' ועוד שירים עתיקים כאלה."
בגיל 21 היא נישאה לשמוליק ")בחור מקסים שכבר שלוש שנים איננו(" והחלה לעבוד בבית הספר "עליות" ברמת-גן. "כל השנים חינכתי כיתות ג-'ד-'ה,' עשיתי השלמות בכיתות יותר גבוהות, ביימתי את ההצגות של בית הספר ובטקסים ניגנתי באקורדיון. התלמידים קראו לי 'המורה,' אף פעם לא בשמי הפרטי. פעם היה כבוד." מה עשית כשתלמיד התחצף?
"לא היה תלמיד כזה, אפילו לא אחד, מפני שכבוד הוא לא משהו שאתה לוקח, זה משהו שאתה נותן." אני לא מאמינה שאף פעם לא נתקלת בבעיות משמעת.
"ודאי שנתקלתי. עם ההורים. וגם אותם חינכתי בדרך הטובה. יום אחד ראיתי שבהפסקת האוכל התלמידים מוציאים מהתיק מפיות מקומטות, אז עשיתי ניסוי. לקחתי מפית הביתה, כיבסתי אותה, פרשתי אותה על החרסינה בחדר האמבטיה ומה ראיתי בבוקר? שהמפית חלקה, כאילו מגוהצת. מיד שלחתי פתק לכל האמהות.
"כתבתי, 'נשים נחמדות, כבסו את המפיות ופירשו על החרסינה בחדר האמבטיה.' למחרת כל התלמידים הגיעו עם מפיות מגוהצות, ואחת האמהות כתבה לי, 'נירה'לה יקרה, אולי יש לך גם פטנט לחולצות של בעלי'?
"לפעמים, בבית, התלוננתי באוזני בעלי על הורים שדיברו אליי קצת לא יפה - קצת, לא הרבה - והוא אמר לי 'נירקי, תחזיקי את עצמך.' שמעתי בעצתו, שתקתי ובאמת אחרי שבוע ההורים האלה באו להתנצל."
ממך ציפינו ליותר
המבורסקי מעולם לא נעדרה מהעבודה בגלל מחלה. "בזמני, למורה היה אסור לחלות. כשחליתי, התלמידים שלי באו ללמוד אצלי בבית החולים. כיום יש מורות צעירות שנשארות בבית כשהילד שלהן חולה בשפעת, אבל לי היה מזל. כיוון שאני בת יחידה, אמי תמיד שמחה להגיע מפרדס-חנה לרמת-גן," היא מסבירה. "לימים ילדיי הזעיקו אותי לטפל בנכדים, כמו שהיא עזרה לי."
בתה, אילנה סופרין, זוכרת את מוסר העבודה הגבוה שהיה שם נרדף לאמה. "למדתי בבית ספר שבו אמי לימדה, ומיומי הראשון הייתה עליי חותמת: הבת של המורה נירה," היא מספרת בחיוך מריר. "אחי, גדי, הצליח להינצל מהתווית הזאת, כי הוא כבר היה השני. אני, כבתה הבכורה, נשאתי אותה על הגב, בכל המשמעויות והמובנים. תמיד שמעתי, 'ממך ציפינו ליותר.' לא יכולתי להרשות לעצמי להגיע לכיתה בלי שיעורי בית או להעתיק במבחנים. הייתי 'יורמית,' בזכותה או באשמתה.
"ראיתי את אמא יושבת בשעות הערב ומתקנת מחברות, לפעמים אפילו עזרתי לה, הבנתי שזו עבודה לא קלה, אבל גם הייתי עדה לסיפוק שבצידה. כשבחרתי בהוראה כמקצוע, איש לא הופתע, זה נראה לגמרי טבעי, הרי גדלתי בבית שבו כולם היו מורים, מהדוד יעקב ניב (שהיה מנהל מחוז דן הראשון) ועד לשתי הדודות של אמא שהיו מורות, וכיום הן בנות 95 ו.100- מי יודע, אולי ההוראה עוזרת לאריכות ימים."
במסגרת העתודה הצבאית היא הלכה לסמינר לווינסקי ")המורים שלימדו את אמי כבר לא היו שם,(" ובגיל 21 נישאה לאמנון סופרין, שהחזיק במשרה בכירה במשרד ראש הממשלה. ארבע שנים אחר-כך הפך בית הספר "יסוד המעלה" בראשון-לציון לביתה השני. "התחלתי כמחנכת כיתה ז' וכרכזת חברתית," היא מפרטת. "אחרי שנתיים מילאתי את מקומה של המנהלת שיצאה לשבתון, ואחר כך היא והמפקח דחפו אותי לקורס מנהלים בבית-ברל.
"בשנות עבודתי הראשונות, כשעסקתי רק בהוראה, התייעצתי עם אמא בנושאים שונים, לא הייתה דילמה שלא העליתי באוזניה והקשבתי לעצותיה גם כאמא שלי וגם כמורה מנוסה. סיפרתי לה על קשיים מול הורים ועל בעיות עם תלמידים, ותמיד הייתה לה ראייה נכונה.
"כשהתמניתי למנהלת, אמא בירכה אותי ועזרה לי עם הילדים. שאלות מקצועיות כבר לא יכולתי להפנות אליה, מפני שזה לא היה בתחומה. היא נאלצה לצאת לפנסיה מוקדמת בגיל ,53 אחרי 31 שנות הוראה, בעקבות תאונת דרכים קשה שעברה, אבל כשאירגנתי בבית הספר מסיבה לבנות-מצווה, הזמנתי אותה לנגן באקורדיון."
"לא רק ניגנתי"! מוחה האם, "גם שרתי. גם כאן, בבית האבות, אני שרה, אבל לא במקהלה. אני אוהבת להיות הסולנית."
מימין: הנכדה חן, הנינה ירדן, הבת אילנה והסבתא נירה (צילום: עמית מגל)
עונש: לעמוד בפינה עם הפנים לקיר
סופרין, בניגוד לאמה, נמשכה לכיתות הגבוהות של היסודי. "אני אוהבת אתגרים," היא מחייכת, "אמנם תלמידים בוגרים לא פוחדים לפתוח את הפה, אבל הצלחתי להשתלט עליהם. איך? בעזרת המבט. הראיתי להם שאני מקשיבה וקשובה. הייתי מורה צעירה, כמעט פרגית, והם היו קרובים מאוד לגילי. כיום התלמידים הראשונים שלי כבר בני ,42 ורבים מהם חוזרים לבית הספר כהורים לתלמידים."
המבורסקי מצהירה שהיא לא נהגה להטיל עונשים, אבל בתה אילנה זוכרת עונשים שהיו נהוגים בבית הספר שבו למדה, "עונשים שכבר פסו מן העולם, וטוב שכך. תלמיד שהפריע בשיעור נשלח לעמוד בפינה עם הפנים לקיר. כשכמה ילדים הפריעו בשיעור, הטילו עונש קולקטיבי - להעתיק את פרק קי"ט בתהילים, שהוא הפרק הכי ארוך.
"זה היה עונש נוראי, בהשוואה לעונש קל יחסית כמו לכתוב מאה פעם 'יותר לא אפטפט בשיעור' ו'יותר לא אאחר לבית הספר.' כיום העונשים האלה לא קיימים, ואני מברכת על כך. אסור להלבין פני תלמיד ברבים."
עם השנים בעיות המשמעת החריפו, "אבל הסוד שלי הוא אהבה," היא מגלה. "תמיד אמרתי לתלמידים שאני כאן בשבילם ושאני אוהבת אותם גם כשאני כועסת עליהם. במקביל לאהבה ולנתינה האינסופיות, תמיד דאגתי שהגבולות יהיו ברורים. בבית הספר שלי האלימות נמוכה, מפני שהתלמידים יודעים מה אסור ומה מותר וזה, לדעתי, מה שחסר במערכת החינוך. הילד זקוק לגבולות, הם עושים לו סדר בראש. כשאין חוקים הוא מתבלבל ולא יודע איך להתנהג."
ברשימת הכללים שאותם הנהיגה בבית ספרה מונה סופרין את המפקד היומי ")שהוא סוג של שיעור בית-ספרי שבו מעלים נושאים לדיון,(" כבוד ")כשהמורה נכנסת - כולם קמים, זה חשוב מאוד(" ומנהג שהיא יזמה לפני 18 שנה, כשהתמנתה לתפקיד המנהלת: "בכל אסיפת הורים, כל צוות ההוראה עובר מכיתה לכיתה, כדי שההורים יכירו את כולנו."
במקביל לניהול היא מלמדת כישורי שפה ומודעת לקשיים שחווה המורה מול כיתה שמונה 40 תלמידים. "השאיפה של כל מנהל היא שבית הספר יכיל כמה שיותר תלמידים, אבל אין ספק שכולנו נרוויח אם הכיתות יהיו קטנות יותר."
"הבעיה העיקרית היא התערבות מוגזמת וחוסר תמיכה"
כששואלים אותן על הבעיה הקשה ביותר של מערכת החינוך כיום, התשובה היא אחת: היעדר גיבוי מההורים. "ההורים של פעם סמכו על המורים, הם ידעו שאנחנו עושים עבודה טובה ונתנו לנו לעבוד בשקט," אומרת סבתא נירה. "הם גם אמרו לנו תודה. עברו הרבה שנים מאז שביקרתי בבית הספר, ואני כבר לא כל כך מעודכנת, אבל שמעתי שהיום זה לא כך, וחבל. כשההורים לא מכבדים את המורים, איך אפשר לצפות שהתלמידים יכבדו אותם"?
סופרין: "יש בתי ספר שסובלים מאלימות, שהיא מראה של כלל החברה הישראלית, ויש בתי ספר שסובלים מהיעדר תקציב, אבל הבעיה העיקרית היא התערבות מוגזמת וחוסר תמיכה. מורה לא יכול להיכנס לכיתה כשהוא מפוחד.
"לשמחתי, באופן אישי לא נקלעתי להרבה ויכוחים מפני שהאוכלוסייה של בית הספר שלנו טובה, אבל יש הורים שמותחים ביקורת על המורים, על עומס שיעורי הבית או על העונשים. גם כלפי ההורים אני פתוחה וקשובה, אבל יש דברים שבשבילי הם בבחינת 'ייהרג ובל יעבור,' והראשון שבהם הוא לא להתווכח בנוכחות התלמיד.
"הילד חייב להרגיש שהמורים וההורים מדברים באותה השפה ומתוך מטרה משותפת - שיהיה לו טוב. כשההורה מלכלך על המורה בנוכחות הילד, במי הוא פוגע? בילדו."
מבצע חפיף
סופרין, אם לשניים (לירז, בן ,33 ותמיר, בן (31 וסבתא לארבעה, מעולם לא יצאה לשנת שבתון. "חצי מחופשת הקיץ של מנהלת מוקדש ממילא להכנת השנה הבאה," היא אומרת, "וגם בחודש הראשון, כשאני מטיילת בעולם, אני מתגעגעת לחיוכי הילדים. הם איתי כל הזמן. לדוגמה, אני אוהבת לבוא לבית הספר 'לבושה.' הבגדים שלי ושל כל הצוות הם חלק מהסביבה האסתטית של התלמיד. בחו"ל, כשאני מודדת חולצה יפה, אני חושבת אם היא תמצא חן בעיני התלמידים."
חן כברה, נכדתה של המבורסקי, פטורה משאלות ביגוד. כמורה לחינוך גופני בבית הספר "האלה" במודיעין היא מגיעה בטרנינג, "וחולצה עם שרוולים, לא בגופייה." זו שנתה הראשונה כמורה מן המניין, וגם עבורה הבחירה בהוראה הייתה צעד טבעי. אמנם אביה גדי (בנה של המבורסקי) עוסק בדפוס, אבל אמה מלי וסבתה מצד אמה - גננות.
"ידעתי שבהוראה יש יתרונות וחסרונות. העבודה קשה, אבל זה מקצוע שמאפשר לאישה לנהל חיי בית ומשפחה. ההוראה איפשרה לי לשלב בין שתי האהבות שלי, ילדים וחינוך גופני, וקסמה לי המחשבה שאהפוך לחלק מה'שבט המשפחתי' של המורות," היא צוחקת.
"אני מרבה להתייעץ עם אילנה, דודה שלי, על נהלים מול הורים, כנסים ואפילו בענייני המשכורת. עם סבתא אני פחות מתייעצת מפני שהיא לא מבינה ב'אופק חדש,' אבל אילנה מכירה את המערכת ועוזרת. עדיין לא גיבשתי את החלום שלי כמורה, אני רק בתחילת הדרך, אבל אני בוגרת המגמה לחינוך מיוחד, וייתכן שבעתיד אשתמש בחינוך גופני בתחום הטיפולי. זה מאוד מעניין אותי.
"לכאורה יותר קל לי בהשוואה למורים אחרים. אני מקבלת את הילדים בשיעור הכי כיפי של היום, זה פרס בשבילם לבוא לאולם ההתעמלות, וילד שלא יכול להשתתף בגלל שהוא לא מרגיש טוב מתבאס. אבל תמיד האמנתי שהיחס של התלמידים תלוי בגישה של המורה וגם בעתיד, כשאתקל בתלמידים פחות נחמדים, אני לא מתכוננת לכעוס ולהרים את הקול. להפך, אני אעשה הכל כדי להתחבב דווקא על תלמידים ששונאים להתעמל."
כבר נדבקת בכינים? שואלת אותה סבתה.
"לא," מצחקקת חן, "נדבקתי בווירוסים אחרים, אבל אני מתגלגלת עם הילדים על המזרנים, וכשהכינה נחמה תגיע אליי, לא אתרגש. כשלמדתי בכיתה א' היה לי שיער עד הטוסיק וכשחזרתי עם אורחות, אמא הושיבה אותי עם הראש למטה ופלתה אותן במשך שלוש שעות."
"פעם היה יותר קל להתמודד עם הכינים מפני שבבית הספר עבדה אחות, שעברה בין הכיתות ובדקה את הראשים," מוסיפה אילנה, דודתה. "כיום האחות מגיעה רק לחיסונים ולבדיקות שמיעה וגדילה. כשאנחנו מאתרים ילד עם ראש מלא, אסור לנו לשלוח אותו הביתה, וכשמכריזים על 'מבצע חפיף,' לא כל ההורים מתגייסים למשימה."
"בכיתות שלי לא היו כינים"! טוענת בתוקף סבתא נירה, "הייתי משוגעת לניקיון, וכשראיתי ילד שמתגרד, הודעתי לאמא שלו שתחפוף לו עם נפט או עם סבון כביסה."
ירדן, תלמידת "גן אתרוג" במודיעין, מתבוננת בסבתא-רבתא שלה בהערצה. היא כבר יודעת לכתוב את שמה, הגננת ריקי מסבירה לה שבשנה הבאה תתחיל לקבל שיעורי בית ")כשיש שיעורים אין זמן לשחק, וזה לא כל כך כיף(" וקצת קשה לה עם סיפורי הכינים. בינתיים היא מנערת את הקוקיות הארוכות שלה ושואלת שלושה דורות של מורות: "מה, אי-אפשר ללמוד בבית ספר בלי לפגוש אותן"?
היכנסו לאתר התחרות , מלאו טופס המועמדות, ספרו לנו מי המורה שלדעתכם ראוי לזכות בפרס הצטיינות ובהכרה ציבורית, ואולי הוא יזכה להיות אחד מששת המורים המצטיינים אשר ייבחרו על ידי ועדה של אישי ציבור מובילים ניתן להגיש מועמדות עד ה-21 בינואר 2011.
- ניתן להגיש מועמדות גם של מורים עליהם הומלץ בשנה שעברה ולא זכו