אהבה נוטה להיות ילדותית. למה זה בעייתי?

• בואו להגיב בעמוד הפייסבוק של ynet
  

• לעמוד הפייסבוק של ynet ערוץ יחסים
  

אהבה לא שייכת לצעירים, אין גיל לאהבה. אבל, אהבה בגילים מאוחרים מחזירה אותנו אל ימי הילדות. תבונת החיים, הבשלות, נוטות להתגמד לנוכח מופע הראווה של הרגשות. אז למה מבקשים מאיתנו להתבגר כדי לאהוב?

ספר חדש, "כמה טוב לחיות", מאת רנה ורבין (הוצאת ידיעות ספרים), מאפשר לי להמחיש את השאלה. הספר, שמורכב מקטעי יומן מאז הילדות, הוא תיעוד אותנטי, די חושפני, של תולדות חייה הלא ארוכים במיוחד של הכותבת. ספר קריא ביותר, אפילו משעשע, בגלל סגנון הכתיבה שהולך ומשתנה נגד העיניים, תאווה למציצנים מצד אחד, וחומר להרבה מחשבה על נפש האדם מצד שני, ובעיקר מבחינתי הזדמנות להשוות בין אהבותיה של רנה כילדה, ואחר כך כנערה, לבין אהבותיה כאשה בוגרת, עד גיל 36.

חיי האהבה של רנה לא משתנים מאז ימי נערותה

היחסים עם יובל מתחממים בקצב של בת טיפש עשרה. במסיבת יום ההולדת של רנה, הם משחקים ב"חתונה יפנית". הבנים בוחרים בת שהם אוהבים ונותנים לה נשיקה. אם הבת אוהבת אותם, היא מנשקת חזרה. לא אוהבת – מפליקה סטירה. יובל בוחר ברנה, וזו מחזירה לו נשיקה. חולף חודש ורנה מחליטה שהיא אוהבת גם את איתי טייכלר. שבוע אחרי זה, היא כבר לא יודעת אם היא אוהבת את איתי טייכלר, אבל יש גישושים עם תומר ואולי גם עם עמיחי.

ילדותי, ללא ספק, אבל האם משהו משתנה כשמתבגרים? 

בשנות ה-20 המאוחרות שלה, היא נפרדת מיונתן, יוצאת עם אדם, שוכבת עם יונתן, פוגשת בגבר שלישי, שוכבת פעם נוספת עם יונתן ומכירה גבר רביעי. כשהיא בת 30, היא נפרדת מרצונה מגידי, לאחר שלוש שנים של זוגיות, ואז היא דווקא רוצה בו. כעבור שנה, היא אוהבת את מירוש ולא את אמיר, בן הזוג שלה.

הפרופורציה משנה לנו את היחס לאהבה

האהבה לא משתנה עם השנים. היא ילדותית תמיד. נקודת המבט שלנו כמבוגרים משתנה. החיים דורשים ממבוגרים לחיות בפרופורציות. לא רק לאהוב, אלא להתחשב גם בצרכים אחרים כמו חתונה, ילדים ופרנסה. הפרופורציה משנה לנו את היחס לאהבה. ממשיכים להתאהב, אבל עם פחות ילדותיות.

אדם מתאהב כמו ילד בכל הגילים, אבל החל מגיל מסוים מתקשים לחיות כמו ילדים, אולי אפילו מתביישים, ואז מתפשרים עם החברה, עם הערכים, עם הגיל ועם התבונה. קוראים לזה 'אהבה בשלה'. אהבה בשלה היא אהבה שמתפשרים עליה, אהבה שמעקרים ממנה במידה רבה את טבעה. אהבה שמתעקשים עליה כפי שהיא, מתקבלת כבר כבעייתית. הולכים בגללה לפסיכולוגים, או בוכים על כתפיים של ידידי נפש, ואלה, במקום להגיד שזאת אהבה ואין מה לעשות, מנסים לתקן את מה שלא ניתן לתיקון – את אופייה הטבעי של האהבה.

"כל החיים האלה די מחורבנים", כותבת רנה המבוגרת על חיי האהבה שלה, "ומערכות היחסים די מחורבנות, כולם רקובים שקרנים ובוגדים".