ההגדה, העירומה וארון הספרים
ביל גרוס, אספן יודיאקה וספרות, השקיע את כל חייו בפענוח טקסטים יהודיים-תרבותיים. "ספר הוא חלון היסטורי", הוא אומר. אז מה עושה שם סידור עם אשה עירומה על כריכתו?
כשנכנסים לבית של ביל (וויליאם) גרוס, אספן ספרים וחפצים נדירים, מתרשמים מאין ספור חפצי יודאיקה מרשימים: חנוכיות, כלי תשמיש וספרי תורה, לצד מגוון רחב של חפצי מורשת יהודית רבת שנים. מי שנולד במיניאפוליס מיניסוטה למשפחה מזרח-אירופאית מהגרת, ועלה לארץ מתוך שאיפה ציונית, ידע שיום אחד יעסוק באיסוף מסוג כלשהו.
"האוסף שלי הוא מה שמכנים 'יודיאקה', שהיא למעשה התרבות החומרית שמייצגת את ההווי היומיומי של היהודים בהיסטוריה. באוסף יש לי עשרות ספרים וכתבי יד נדירים".
גרוס. השקיע את חייו באיסוף ספרים וחפצים יהודיים (צילומים: עופר עמרם)
אל איסוף הספרים, הגיע גרוס משני כיוונים. "מאז ילדותי הייתי אספן. קלפים, גפרורים ועוד המון דברים. לא היה דבר שלא אספתי. כאשר התחתנתי, חמי שהיה אספן יודיאקה, האיץ את הנטייה שלי לאסוף חפצים וספרים מהסוג הזה. בהמשך, האוסף של חמי הפך למוזיאון היהודי בשיקגו, והקדשתי את חיי לאוסף חדש משלי".
אז האספנות הפכה אצלך למקצוע.
"פעם פיתחתי תיאוריה שקראתי לה 'החלונות של וויליאם גרוס'. התיאוריה ההיפותטית שלי טוענת שאפשר לקחת כל ספר וכל כתב יד וכל טקסט, ולהשתמש בו בתור חלון להסתכלות על העבר וההיסטוריה היהודית. לנסות למצוא מאיפה הספר הגיע, מי כתב אותו ומה הוא מנסה לומר.
"ספר יהודי, במיוחד כזה שנכתב לפני שנים רבות, מספר דברים מדהימים על התנאים החברתיים והכלכליים של היהודים בעולם, מאות שנים לפני קום המדינה. כל אחד מהספרים באוסף שלי מכוון זרקור על דברים מאוד מעניינים וחשובים בהיסטוריה היהודית".
מה היו הספרים הראשונים שהתחלת לאסוף?
"כשהייתי צעיר לא היה לי את הידע והכסף כדי לפתח אוסף אמיתי. לכן, קודם כל אספתי ספרי עזר בנושא כדי לפתוח ספריית מחקר משלי. אבל ידעתי שיום יבוא והאוסף יתרחב ויגדל. מאז ומעולם אהבתי ספרים והם היו ועדיין דבר מאוד חשוב בחיי".
ובהמשך?
"הקו הראשון של האיסוף היה חזון לבנות מוזיאון יהודי של ממש. הספרים שבחרתי מייצגים מבחינתי את ההיסטוריה של העם היהודי. הקו המנחה של האוסף הוא לאו דווקא התוכן. הספרים העתיקים ביותר שנכתבו הם ספרי דת, ומכאן שההיסטוריה של העם שלנו מבוססת על ספרים דתיים. אלו ספרים שכדי לקרוא אותם צריך ללמוד ולהיות בקי בנושא. אבל החלק החזותי שלהם מלמד אינספור עובדות לגבי ההווי היהודי בכל העולם, ואיך הוא מתקשר לזמנים שלנו.
גרוס, היסטוריון של המילה הכתובה
"אני מסתכל על הספרים ועל כתבי היד כהיסטוריון. הם לא רק מוצרים של אמנות, אלא דוקומנטים היסטוריים. החלק החזותי של ספר עתיק, בין אם הוא שער מעניין, דגל מודפס, איור, או אפילו סוג הכתב, פותח לנו דלת לעולם עשיר של תרבות ומידע".
קסם זר, בן אדם
אחד הספרים המעניינים באוסף של גרוס, הוא הדפסה נדירה של אחת ההגדות המפורסמות בהיסטוריה היהודית והיא "הגדת אמסטרדם" מ-1695. בתרגום חופשי, הגדה של פסח.
הספר המוקדם ביותר. אנטישמי בחלקו
"הספר הזה מהווה נקודת ציון מאוד חשובה בהיסטוריה של הדפוס העברי, וגם מבחינת האמנות היהודית. ההגדה נדפסה בפעם הראשונה עם איורים שהם לא מטכניקת פיתוחי עץ, אלא מפיתוחי נחושת. בטכניקה הזאת אפשר לקבל תוצאות מפורטות ומגוונות, ובסופו של דבר, יותר יפות. בטכניקה כזו גם ניתן היה לייצר מהדורה הרבה יותר גדולה, ומכמה מאות עותקים, מהדורה יכולה היתה להגיע גם לאלף ואף יותר".
האיורים בהגדה הנדירה מתארים את הסצנות המרכזיות מתוכה כמו סדר פסח, יציאת מצרים, הריגת המצרים ובית המקדש בירושלים הבנויה. איורים אלו אוירו על ידי אברהם בן יעקב, שכבר מהשם, מספר גרוס, ניתן ללמוד עליו שהיה נוצרי שהתגייר.
מבחינה אישית, ניתן לדעת של מי היה הספר?
"ניתן לראות את השנים שעברו עליו. את הכתמים של היין. רואים שהספר נקרא בלילות סדר רבים והיה בשימוש במשך שנים רבות. על ספרים מהמאה ה-17 ניתן גם לזהות חתימות של בעלים על הספר. פעם ספר היה דבר חשוב ולא זול, אנשים היו חותמים את שמם עליו, וגם הקדישו אותו לאהוביהם.
"אבל השורה התחתונה והחשובה היא, שהאיורים המקוריים של אברהם בן יעקב הפכו לאיורים הפופולרים ביותר בעולם בין 1625-1630, איורים שליוו את התנ"ך והברית החדשה. זה אומר שכל האיורים שהפכו לסטנדרט באותה תקופה, מבוססים על יצירה של צייר שבמקורו היה לא יהודי, ואולי זה אירוני".
מפה כתובה בעברית על מגילת אמסטרדם. ספר מהמאה ה-17
לספר הנדיר מצורפת מפה של ארץ ישראל שכתובה בעברית, ועצם השפה הכתובה בה מהווה מהפכה ספרותית. "ארץ ישראל מאוד עניינה את הגויים, בדיוק כמו שעניינה את היהודים", מסביר גרוס. "אבל זאת הפעם הראשונה בה הופיעה מפה בעברית בתוך ספר, מכאן שההגדה מדברת עם אמנות, יופי, השכלה ויוקרה. ניתן ללמוד ממנה גם על עושר הקהילה האמסטרדמית במאה ה-17, שכונתה 'עידן הזהב', ועל כך שיהודים בגלות היו פתוחים להשפעות נוצריות, בלי לפחד לפגוע במהות היהודית".
יהודים עם ראש פתוח
רבים מספריו של גרוס מלמדים על הקשר הספרותי והתרבותי שבין היהודים לבין העולם הנוצרי שחי לצדו. רבים מהספרים, כך מאמין גרוס, חושפים עבורנו פן תרבותי על המצב שלנו היום ועל היחס ההיסטורי של האורתודוקסים ליהדות ולגויים.
בית המקדש. איור מכונן בהגדה עתיקה של פסח
"הטענה שהיהדות האורתודוקסית מייצגת את המסורת היחידה של העם שלנו, פשוט לא נכונה. אם נביט דרך זכוכית מגדלת על איור מבנה בית המקדש שבהגדה, נגלה שבקצה המבנה יש צלב".
דבר כזה, מן הסתם, לא יכול להתקיים כיום בספר מהסוג הזה.
"בהחלט, וזו התמונה הקלאסית של בית המקדש שהפכה לציור מכונן. ההשפעה של הנצרות על הספרות היהודית-הדתית היתה עצומה, ולא נרשמה שום מחאה בהיסטוריה. אמנם במהדורה השנייה כן תיקנו את זה, אבל בלי צעקות. אם משהו כזה היה יוצא היום, היו שורפים את הספר ברחובות של מאה שערים".
וכאספן ספרים, איך אתה מרגיש עם המסקנה הזו?
"זאת אחת הבעיות שמפריעות לי. הייתי אומר שאני יהודי לא רע בכלל. אני לא מקיים את כל המצוות, אבל בכל זאת יש צורות אחרות של יהדות, ואני הולך לבית כנסת בכל שבת. הספרים מראים כי היתה יהדות ליברלית בעולם. גם בסידור שיש בידי, שהוא ספר של דינים כיצד לבצע את התפילות שהודפס ב-1727 בגרמניה, מוצבת על השער אשה עירומה לצד הטקסט. אלו פיתוחי עץ דקורטיבים שהודפסו כדי לגנדר את הפתיח של הספר, מוטיבים קלאסיים שהיו חלק מהתרבות היהודית. היום לאלמנט כזה אין מקום אמנותי בספרי דת".
הספר המוקדם ביותר שנמצא אצל גרוס באוסף, הוא ספר מ-1508 שנכתב בלטינית, שהטקסט שלו בעייתי ליהדות.
זהו הספר הראשון בעולם שמתאר את המנהגים היהודים ממקום אנטישמי, אבל הסיפור ההיסטורי סביבו אולי דווקא מראה צד אחר הנוגע לקשר בין היהדות והנצרות.
"הסופר פפרקורן היה יהודי שהתנצר, טען כי צריך להשמיד את כל הספרים היהודיים ותקף באופן אישי אפילו את התלמוד. גוי בשם רויכלנד התנגד לרעיון הזה, והספר נכתב על ידי פפרקורן בעקבות הוויכוח. הספר הזה נדיר ביותר, ואני משער שהוא יצא במעט עותקים בזמנו. החשיבות ההיסטורית שלו היא שאפילו אנשי תרבות נוצרים ראו ביהדות ובספרות היהודית דבר חיובי".
אז האוסף שלך יהפוך למוזיאון?
"ייתכן ויום אחד, כאשר אגיע לגן עדן, האוסף הזה יימכר. לכך השקעתי את חיי ואני אשאיר אותו למשפחה שלי. אבל לאורך כל השנים קיבלתי מהאוסף הזה סיפוק אישי, גם מבחינת הלימוד. אני תמיד אומר שאם עבר יום בו לא למדתי בו משהו חדש, הוא נחשב ליום אבוד".
